מאת נטע אחיטוב

    מגדל חדש מזדקר על חוף הים של תל אביב – פרויקט חוף הצוק קוראים לו. 105 מטר מקו המים. צמוד לסי אנד סאן. 400 סוויטות הוא מכיל, פרויקט חוף הצוק. באופן רשמי הוא אמור לשמש חצי שנה כמגורים וחצי שנה כבית מלון. כי הרי אסור לבנות מגורים בקו החוף. הוא יהיה מלון חוף הצוק במשך חצי שנה ופרויקט חוף הצוק במשך חצי השנה השנייה. עוד מגדל, שוב על חוף הים, גם הפעם ספק מלון ספק בית דירות יוקרתי.

    אין חדש תחת השמש. אולי רק כמה מיטות שיזוף על הגג. איש לא יועמד לדין, כי איש אינו עובר על החוק. היבש. באופן רשמי.

    ובאופן לא רשמי? באופן לא רשמי, כל מי שלא יכול להרשות לעצמו לקנות במקום דירה – אכל אותה. רצועת חוף נוספת נגזלה מאיתנו, ואין דבר, כמעט, שאנחנו יכולים לעשות בנדון.

    אז מה, אם בשנת 2004 נחקק החוק להגנת החופים, שקובע כי אסור לבנות פחות ממאה מטרים מקו המים ואסור שתהיה זו בנייה למגורי קבע (כלומר יותר מחצי שנה)? מישהו בישראל חשב אי פעם, שחוק הוא חוק, או שחוק הוא משהו שצריך לאכוף, או שכולם – עשירים ועניים – שווים בפני החוק? כנראה שלא. אז בונים 105 מטר מקו המים ומייעדים ל"מלונאות" במשך רוב ימות השנה. הראו לנו את האנשים, שיפנו את ביתם היוקרתי למשך חצי שנה ויעניקו אותו לתיירים חביבים, המגיעים לישראל, רק כדי לא לעבור על החוק. אם לנו זה נראה חשוד, איך זה שזה לא נראה חשוד לאיש? אולי לשכנים מסי אנד סאן?

    החוק להגנת החופים, מעבר לעובדה שהוא חוק סביבתי, שנועד להגן על הסביבה החופית כאוצר טבע, גם נועד לצמצם את הפער בין עשירים לעניים. חופים הם משאב יקר מציאות, שאמור להיות נחלת כ-ו-ל-ם, כך סברו הוגי החוק. אבל לא ככה חושבים הקבלנים, חברות הבנייה ואנשי הממון, שרוצים לגור על החוף כדי לשמוע את רחש הגלים כשהם פותחים את החלון, אבל אם אפשר, אז בבקשה לא ברחוב הירקון, שם שומעים גם שאון מכוניות.

    אבל לא רק חוף הצוק מופקר לכל המרבה במחיר. לצידו במאבק ניצבים חופים רבים לאורך 196 הקילומטרים של רצועת החופים בישראל: עכו, ניצנים, פלמחים, הבונים, בצת, אשדוד, חופי הכינרת, ועוד ועוד. וכמו שישנם חופים מאוימים רבים, כך ישנם גם איומים רבים בחופים עצמם. תוסיפו למגדלי היוקרה ג'יפים, פסולת, מסעדות, סגירה לאירועים פרטיים (פסטיבלים וחתונות) ותקבלו את יפי חופי הארץ.

    ואם כבר הזכרנו פסטיבלים, אז גם בנדון יש מקרה דומה לפרויקט חוף הצוק מבחינת המסקנות העגומות והבלתי נמנעות העולות ממנו. בשנת 2002 אסר בית משפט המחוזי בבאר שבע לקיים את פסטיבל חוף ניצנים, בנימוק שאירוע כזה סוגר את חוף הים בפני הציבור, כלומר בפני מי שלא שילם כרטיס כניסה. מארגני הפסטיבל לא התבלבלו והמשיכו בהכנות לפסטיבל כרגיל, תוך שהם מפרים את הוראות בית המשפט. מישהו אמר 'רפובליקת בננות'?

    גם חוף אשדוד הוא נציג מעניין. בכל שנה מיוצרות שם עוד דירות, הן משתבטות בזו אחר זו באורח פלא של אישורים ובניות. לפני עשרים שנה, אושרה תוכנית ל"מרינה ציבורית עבור פנאי ובילוי לכלל התושבים". כעבור כמה שנים, אושרה בנייה של 220 יחידות דיור באותה מרינה, שמספרן גדל בינתיים ל-500. היום תלויה במקום תוכנית עבור 960 יחידות דיור, ומדברים על תוספת עתידית של 275 דירות. הפנאי והבילוי לכלל התושבים הפכו, הפלא ופלא, לשכונת מגורים.

    עצוב במיוחד, שכן שמירה על החופים היא תחום שבו מידת ההצלחה של הארגונים הסביבתיים היא הגדולה ביותר. בג"צים וקובלנות רבות שנתקבלו בנושא יעידו על כך. זה בהחלט מאבק שהניב תוצאות יפות. גם החוק לשמירה על החופים הוא חוק מתקדם, חריף וחשוב. אין לזלזל בו או במידת חשיבותו. לכן אי אפשר שלא לתמוה, איך בכל זאת החופים מלאים בבניינים. התשובה פשוטה, וזו גם השורה התחתונה – היעדר אכיפה.