השבוע, החליטה הממונה על המשמעת באוניברסיטת תל אביב להרחיק לשבוע את הסטודנט דויד מרגלית, חבר ההנהגה הארצית של חד"ש סטודנטים, בשל פעילותו נגד המלחמה בקמפוס, זאת במסגרת הליך משמעתי המתנהל כנגדו. בראיון לעיתון "אל איתיחאד" היוצא לאור בחיפה, מספר דויד על ההליך שהוא עובר כעט מול האוניברסיטה, על השתקת מתנגדי המלחמה באוניברסיטאות, על יחסי האוניבסיטה ותעשיית הנשק, וקורא להנהלת האוניברסיטאות לנהוג באומץ ולפעול לסיום המלחמה הנפשעת על עזה.

אתה חושב שהתגובה של האוניברסיטה נובעת מלחץ ציבורי או מהחלטה עקרונית של ההנהלה?

לדעתי לא מדובר בעניין של לחץ ציבורי אלא המשך של מדיניות האוניברסיטה לדיכוי כל מחאה המתקיימת בגבולותיה. מאז תחילת המלחמה האוניברסיטה מקשה עלינו (תא חד"ש סטודנטים) לקיים פעילויות, והטענה לרוב היא שאין מספיק כוח אבטחה. כך למשל, פעילות שתכננו לקיים בתחילת הסמסטר הראשון לאחר תחילת המלחמה בנושא זכויות הסטודנט לא אושרה. גם מופע מוזיקלי שתכננו לקיים בחודש דצמבר האחרון בוטל ברגע האחרון, למרות שקיבלנו אישור לקיומו מהאוניברסיטה, בטענה שמדובר באירוע פוליטי ולא תרבותי ושאין מספיק כוח אבטחה כדי לקיים אירוע פוליטי. כמו כן, האוניברסיטה חסמה את כרטיס הסטודנט שלי מתחילת השנה מכיוון שאני לצד פעילים נוספים תלינו תמונות של ילדים שנהרגו בהפצצות על עזה.

האוניברסיטה פועלת בסטנדרט כפול – מצד אחד הם עומדים בראש המאבק למען חופש הביטוי והמחאה ונגד הממשלה, אך מצד שני הם מקשים מאוד לקיים פעילויות מחאה בתוך הקמפוס נגד המלחמה ורצח העם. אפילו חברינו מתאי הסטודנטים האיסלמיים סיפרו לנו שהאוניברסיטה מערימה קשיים על קיום ארוחות איפטאר בשטח הקמפוס. פעמים רבות מדברים בהנהלת האוניברסיטה על למה לא יותר סטודנטים מצטרפים למחאות נגד הממשלה ולמען החזרת החטופים, אבל בפועל האוניברסיטה מקדמת מדיניות שפוגעת בחופש הביטוי והמחאה בקמפוס, במיוחד של הסטודנטים הערבים והסטודנטים היהודים המתנגדים למלחמה. לדעתי, במקום לרדוף את אותם הסטודנטים המתעקשים למחות נגד הזוועות שמתבצעות ע"י הצבא הישראלי, כוחות הבטחון ותעשיית הנשק, האוניברסיטה צריכה לייצר פלטפורמה למחאה ולשיח בין הסטודנטים על המציאות הנוראית שאנו חיים בה כיום.

מול הנסיונות הללו של האוניברסיטה למנוע מחאה, החלה מחאה של מרצים אליה הצטרפו סטודנטים, אשר עומדים כל יום בשעה 12 בדשא המרכזי בקמפוס עם שלטים נגד המלחמה ורצח העם. ההנהלה לא אוהבת את הפעילות הזאת, אך מכיוון שמי שמוביל אותה הם מרצים ההנהלה מתקשה למנוע אותה.

ספר לנו מה קרה בדיוק – איך נודע לך על ההרחקה, ואילו נימוקים ניתנו לך באופן רשמי?

יום לאחר טקס יום הנכבה קיבלתי מהאוניברסיטה שני מכתבים. המכתב האשון הוא קובלנה נגדי בגין השחתת רכוש, פגיעה בכבוד האוניברסיטה והתנהלות אלימה, זאת בהמשך לפעילות מחאה שכללה גרפיטי שהתקיימה בקמפוס נגד יריד התעסוקה השנתי אליו הוזמנו גם כוחות הבטחון (שב"כ, מוסד, צה"ל) ותעשיית הנשק. האוניברסיטה טוענת שאני הובלתי את החבורה שעשתה זאת, אני כמובן כופר בהאשמות שלהם. מחומרי התביעה שהגיעו אלי אין כל תיעוד שלי מבצע את הפעולה והטענות של האוניברסיטה הן נסיבתיות בלבד.

המכתב השני הוא בקשת ביניים למנוע את הכניסה שלי לשבועיים בטענה שאני באופן עקבי לא מקשיב להוראות הבטחון, ומתוך חשש שהנוכחות שלי בקמפוס עלולה לפגוע במנהל התקין של שבוע חבר הנאמנים שמתקיים בימים אלו בקמפוס.

בתחילת השבוע התקיים דיון אצל הממונה על המשמעת בנוגע לבקשת הביניים. הממונה לא קיבלה את הטענה בנוגע לחבר הנאמנים אבל בכל זאת החליטה להרחיק אותי מהקמפוס לשבוע בטענה שנוכחתי בקמפוס תאלץ את האוניברסיטה להוציא כסף נוסף על אבטחה וכן בטענה שהיא לא השתכנעה כי אפעל ע"פ תקנון האוניברסיטה במידה ואגיע לקמפוס, זאת למרות שבדיון אמרתי שבמידה ותאושר כניסתי לקמפוס אפעל ע"פ החוק ותקנות האוניברסיטה. עוד לא נקבע תאריך לדיון המשמעתי בענייני.

אתה חבר בהנהגת חד"ש סטודנטים – איך אתה רואה את הקשר בין הפעילות שלך לבין ההחלטה של הנהלת האוניברסיטה?

בחד"ש סטודנטים, מהרגע הראשון, לא פחדנו למחות נגד המלחמה ורצח העם בעזה. בזמן ששאר תנועות הסטודנטים חששו מאוד לפעול עם תחילת המלחמה, בשל הרדיפה הקשה נגד הסטודנטים הפלסטינים, אנחנו ידענו שזאת חובתינו לא לשתוק דווקא בתקופה הזאת. מעבר לכך, אנחנו, החברים היהודים בחזית, ידענו שדווקא בזמן של רדיפה והשתקה זה התפקיד שלנו להשתמש בפריווילגיות שאנחנו מקבלים מהגזענות של המשטר הציוני לטובת קידום פעילות נגד ההשתקה והרדיפה ונגד המלחמה. אם כך, ברור שחד"ש סטודנטים תמיד מסומנת בתור המובילה של ההתנגדות הסטודנטיאלית. אפשר לראות את זה גם בחוקים המקודמים בכנסת נגד תאי סטודנטים, כל הדוגמאות שם זה חד"ש סטודנטים עשו ככה וכו'. הרדיפה הנוכחית כנגדי היא גם רדיפה נגד התנועה שלנו.

האם בכוונתך לערער על ההרחקה או לנקוט בצעדים משפטיים?

אני נמצא בהתייעצויות על כך עם העורך דין שלי. נכון לכרגע מדובר רק בצו הביניים ויש עוד אחריו הליך משמעת נוסף.

אילו צעדים תנקוט החזית הסטודנטיאלית בעקבות ההחלטה?

בתווך הזמן המיידי, אנחנו מתכוננים להשתתף במחאת המרצים שתתקיים ברביעי הקרוב בקמפוסים בכל הארץ בקריאה להפסקת המלחמה, ואנחנו נדגיש שם את העמידה לצד חופש הביטוי והמחאה של מתנגדי המלחמה. מעבר לכך אנחנו נשקול צעדים נוספים בהתאם להתפתחות של ההליך המשמעתי נגדי.

איך אתה רואה את הקשר בין המרחב האקדמי למרחב הביטחוני-צבאי, ומה זה אומר לדעתך על החברה והמדינה?

האקדמיה הישראלית במובנים רבים היא תמונת מראה של החברה הישראלית – חברה מיליטריסטית. הקמפוס שלנו מלא בחיילים עם נשק והאוניברסיטה מקיימת קשרים הדוקים עם כוחות הבטחון והתעשייה הצבאית. לדעתי כמובן שמדובר בביזיון. איך ניתן לקיים דיון אקדמי ביקורתי על סוגיות הליבה של החברה הישראלית בזמן שלצידך יושב חייל עם נשק ארוך?

האוניברסיטה, בכך שהיא משתפת פעולה עם גופים רצחניים כמו התעשייה האווירית, מבישה את עצמה ואת עצם העקרון של חשיבה ביקורתית. לא מתקיים בכלל דיון אקדמי כלשהו על התוצאות או ההשלכות הקשות של שיתופי הפעולה של בית הספר להנדסה למשל עם רפאל או התעשייה האווירית, או על קשרי העבודה עם משרד הבטחון. מחקרים של מרצים, שמלמדים סטודנטים יהודים וערבים, משמשים כדי לפתח נשק קטלני שהצבא משתמש בו כדי להרוג המונים בעזה. באופן עקבי חזית הסטודנטים התנגדה לכך ותמשיך להתנגד לכך. מחאות הסטונדטים בחו"ל, אף על פי הביקורת שיש לי עליהם, עושים עבודה מעולה בהצפת הנושא החשוב על זה לפני הקרקע.

האם אתה סבור שהאוניברסיטה איבדה את תפקידה כמרחב לחשיבה חופשית וביקורתית, והפכה לזרוע של מערכת השליטה?

אני חושב שזאת אמירה מוגזמת. בכל זאת עדיין קיימים לא מעט מרצים ומרצות אמיצים בקמפוסים שמדברים בקול רם נגד פשעי המלחמה לסוגיהם בעזה, ומשתמשים בפלטפורמה שיש להם כמרצים בקמפוסים כדי להתנגד לממשלה ולמלחמה. אפילו נשיא אוניברסיטת תל-אביב, אם כל הטענות שיש לי כנגדו, קרא לאחרונה לסיים את המלחמה ואמר שצהל הורג חפים מפשע בעזה (לדבריו לא בכוונה, אני כמובן לא מסכים).

אני חושב שהבעיה היא שהאקדמיה לא אמיצה מספיק, יש חשש בולט בקרב הנהלת האוניברסיטאות להתנגד להגמוניה הישראלית שנהפכה לרצחנית וגזענית, הגמוניה שאפילו מוכנה להפקיר את החטופים שלה עצמה. אני מאמין שהתפקיד שלנו, קודם כל כקומוניסטים, אבל גם כל סטודנט וסטודנטית שמתנגדים למלחמה הנפשעת, הוא לעמוד ביחד לצד המרצים והמרצות האמיצים שמספרים את האמת על הזוועות בעזה, לחזק אותם, וביחד לתת אומץ לשאר הקהילה האקדמית. האקדמיה צריכה, ויכולה להיות הקטר שמוביל את ההתנגדות למלחמה ולפשעי המלחמה הנוראיים בעזה.

אפשר לראות עכשיו שמאבק המרצים נגד ההפיכה המשטרית מקיימים מחאות בכל הקמפוסים בארץ נגד המלחמה, למען החזרת החטופים, ונגד הרג חפים מפשע בעזה. זה ללא ספק התקדמות, אמנם לא מספקת ומאוחרת מידי, אבל עדיין התקדמות. אנחנו חייבים להיות במקומות האלה ולעשות רדיקליזציה למאבק.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/137436/