הזיכרון הלאומי הפלסטיני עומד במרכזם של שני סרטים המוקרנים בימים אלה בפריס: "פלסטין 36" והקרנת הבכורה ל"סרט לוחם" ("פידאא'י פילם", במקור). "פלסטין 36", סרטה של הבימאית אן-מארי ג'אסר, הגיע לרשימה הקצרה לאוסקר אחרי שהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וזכה בתשבחות, בפרסים ובעיטורים. זה הסרט הפלסטיני השלישי שנכנס אי פעם לרשימה. קדמו לו "גן עדן עכשיו" (2005) ו"עומאר" (2013) של הבימאי הני אבו אסעד. ג'אסר היא האישה הפלסטינית הראשונה שזוכה במעמד.

"סרט לוחם" של כמאל אלג'עפרי, עבר גלגולים רבים מאז הפקתו בגרמניה ב-2024, לפני שפרצה המלחמה בעזה.  אלג'עפרי הוא במאי ותיק, שנולד ב-1972 ברמלה, למד באוניברסיטה העברית ועזב את ישראל לטובת גרמניה בגיל 26. לאחר "סרט לוחם", הוא ביים אשתקד סרט נוסף – "עם חסן בעזה", שזכה בהפצה מוגבלת. כעת הוא עוסק בבימויו של סרט שלישי, אף הוא על גורלם של תושבי הרצועה בעיצומה של מלחמת השמדה.

סרטה של ג'אסר, המתמקד בשנה הראשונה של המרד הערבי הגדול בעת שלטון המנדט הבריטי, הוא עלילתי. במרכזו גורלו של הכפר המדומיין אל-בסמה בפאתי ירושלים תחת הדיכוי הקולוניאלי האכזרי ב-1936. בשני הסרטים משולבים קטעים מצילומי ארכיון בריטיים ובהם יומני קולנוע שהיו נפוצים מאוד באותה עת.

חלק מדמויות הסרט אמיתיות, אחרות מומצאות. "מקום של אי-כבוד" תופס הקצין הבריטי הפרו-ציוני וחדור האמונה הנוצרית-פונדמנטליסטית אורד וינגייט, שהצטיין באכזריותו כלפי התושבים הפלסטינים. כתבה שפרסם עופר אדרת ב"הארץ" ב-25 בפברואר האחרון מאשרת את מה שנצפה בסרט. אדרת התייחס לארכיון האישי של הקצין הקולוניאלי הבריטי שהוא דמות נערצת בהיסטוריוגרפיה הציונית. הארכיון שנתרם לספרייה הלאומית מתעד בכתב ידו את האסטרטגיה שנקט המשלבת פשעי מלחמה עם מדיניות הפרד ומשול של האוכלוסייה הפלסטינית במטרה לדכא את המרד הערבי – דיכוי שגבה את חייהם של אלפים.

וינגייט (השחקן הבריטי רוברט אראמאיו) מוצג בסרט כקצין ששיערו ארוך מאוד, בניגוד לפקודות הצבא ולתיעוד הקיים. לסרט פגמים היסטוריים נוספים – רכב סיור של הוורמאכט בפלסטין בשנות ה-30; משאיות של צבא ארה"ב ממלחמת העולם השנייה ועוד. אבל פגמים אלה אינם פוגעים באמינות הדמויות. ניכר שג'אסר מנסה להדגיש את תפקידן של הנשים הפלסטיניות במאבק האנטי-קולוניאלי, ואינה מסתירה את הניגודים המעמדיים בחברה הפלסטינית ואת בוגדנותם של הבורגנים ובעלי הפרדסים. היא אף מתארת את הקנוניה שהם רקחו עם התנועה הציונית על מנת להכשיל את המרד. זאת, בניגוד לעובדים הערבים, במיוחד סוורי נמל יפו, שבתחילת המרד פתחו בשביתה שהתארכה שלוש שנים.

אך העיסוק בשנה הראשונה של המרד גם חסך מהבימאית ניתוח של כישלונו ובייחוד התדרדרותו בשנותיו האחרונות, 1938 ו-1939 – מה שתואר בידי היסטוריונים רבים כ"מלחמת אזרחים פנים-פלסטינית" שפרצה בעידודם של השלטונות הקולוניאליים והממסד הציוני.

כאמור, גם ב"סרט לוחם" נעשה שימוש בחומר תיעודי רב, רובו ממקורות בריטיים וישראליים. אלג'עפרי לא מציג את עצמו במזכים ("קרדיטים") של הסרט כבימאי אלא כ"אוסף". ואכן זהו אוסף תיעודי המוצג שלא בצורה כרונולוגית. הגטו שהקימו ביפו חיילי צה"ל לאחר הנכבה ב-1948 פוגש את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה ב-1982. משה דיין נכנס לעיר העתיקה של ירושלים ב-1967, אבל בכיתוב הסרט מסופר על כיבוש רמלה ב-1948 וגירוש תושביה ועוד. כל אלה גרמו בלבול רב בהקרנת הבכורה של הסרט בפריס בקרב הצופים שאינם בקיאים בהיסטוריה של ישראל-פלסטין. למרות פגמיו, "סרט לוחם" ראוי לצפייה.