פיטוריהם של יאיר לפיד וציפי לבני, ופרישת "יש עתיד" ו-"התנועה" מהקואליציה, הובילו לחקיקת החוק לפיזור הכנסת ה-19 ולפתיחת מערכת בחירות מוקדמת לכנסת ה-20. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוביל מהלך זה, כשמאחוריו משתרכות שנתיים בהן ממשלתו הובילה את ישראל מדחי אל דחי בכל תחומי החיים.
במישור המדיני, הובילה סרבנות השלום של נתניהו לקריסת המשא–ומתן בין ישראל לבין אש"ף. זאת בשל התעקשותה של ממשלת הימין להמשיך לבנות בהתנחלויות, לייהד את ירושלים המזרחית, ולא לשחרר אסירים פלסטינים בהתאם להתחייבויותיה.
כתוצאה מכך, בחרה הממשלה בנתיב של הסלמה, ויזמה בקיץ האחרון מלחמה עקובה מדם ברצועת עזה, אשר הסתיימה בקורבנות חפים מפשע רבים, ביניהם גברים, נשים וילדים, ובזריעת הרס עצום.
במישור החברתי, הרחיבה הממשלה את הפערים ואת המצוקות, הפחיתה את נטל המס על בעלי–ההון תוך אישור תקציבים של גזירות כלכליות על העובדים, וגילתה מחויבות לקפיטליזם בצורתו החזירית ביותר.
מדיניות זו נתקלה בגילויי התנגדות, ובהן שביתות של עובדים, וכן במערכות יוזמות אותן הובילו פעילים חברתיים, דוגמת המערכה להעלאת שכר המינימום.
במישור הדמוקרטי, ממשלת נתניהו השלישית הסיתה נגד האוכלוסייה הערבית והנהגתה הפוליטית באופן חסר תקדים, וקידמה יוזמות חקיקה אשר פוגעות באופן קיצוני בזכויות האזרח ובחופש הביטוי. ממשלה זו היוותה גורם מזרז ומדרבן לגל של גזענות אלימה, שהובל בידי גורמים ימניים קיצוניים, וזכה בכנסת ברוח גבית ברורה מספסלי הקואליציה.
חד"ש, שתתייצב בבחירות הקרובות לכנסת כרשימה יהודית–ערבית, מילאה בכנסת היוצאת תפקיד חשוב ביותר במאבק נגד יוזמות החקיקה האנטי–דמוקרטיות ובתמיכה במאבקים חברתיים. גם מחוץ לכנסת, הובילה חד"ש את ההתנגדות למתקפה על עזה, ונותרה נאמנה למחויבותה לשלום צודק. מול ממשלה ששברה לימין הקיצוני, חד"ש ממשיכה להיות עוגן שמאלי עקבי ויציב בפוליטיקה הישראלית.