בחודש שעבר פורסם בעיתון "גארדיאן" הבריטי מאמר פרי עטה של העיתונאית, הסופרת הקנדית נעמי קליין, שהיא גם חוקרת תרבות. תרגום של חלקים מהמאמר, העוסק בזיכרון מתקפת 7 באוקטובר, מובא להלן.

***

אחד ההיבטים המדהימים ביותר בתגובה ל-7 באוקטובר בישראל ובחלקים נרחבים של התפוצה היהודית הוא המהירות בה התפתחה "תרבות זיכרון". אמצעים אמנותיים, טכנולוגיים ואדריכליים מאפשרים להפוך טראומה קולקטיבית לחוויה חינוכית, בדרך כלל למען זכויות אדם ושלום ונגד עוולות ההכחשה או ההשכחה. כאשר מדובר במעשי זוועה המוניים, בדרך כלל עוברים כמה עשורים לפני שחברה מסוימת בשלה לעסוק בעבר בכנות ובאומץ. לדוגמא, "שואה", יצירתו הדוקומנטרית האדירה של קלוד לנצמן, יצאה לאור ארבעה עשורים לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

אך במקרה של ישראל, חל מהלך כמעט מידי של שיחזור גרפי של אירועי 7 באוקטובר כחוויה מתווכת לקהל הרחב. לעתים נעשה הדבר במטרה להתמודד עם טענות שקריות המכחישות את מעשי הזוועה. אולם במקרים רבים, המטרה המוצהרת הייתה להפחית את האהדה לפלסטינים ולגייס תמיכה במלחמותיה המתרחבות של ישראל.

למעט מספר קטן של יוצאים מן הכלל, המטרה העיקרית של מפעלי הזיכרון המוקדשים ל-7 באוקטובר היא העברת הטראומה אל הקהל: לשחזר את הזוועות בחיות ובאינטימיות כה רבה, עד שהמבקר או הצופה יחוש כאילו הוא חווה אותן באופן ישיר.

תיירות אפלה

כל מפעל הנצחה מכוון לגעת בלבם של אנשים שלא נכחו במאורעות. אך יש הבדל בין יצירת חיבור רגשי לבין מאמץ מכוון להכניס את הצופים למצב טראומתי ולהופכם להלומי-קרב. מאמץ זה הוא הסיבה לכך שחלק גדול מהמיצגים של הנצחת 7 באוקטובר מתגאים בהיותם "אימרסיביים" – כלומר מיצגים המאפשרים לקהל לזחול בתוך הכאב של אחרים, בהסתמך על ההנחה כי ככל שיותר אנשים יחוו את טראומת 7 באוקטובר כך יהיה לאנושות טוב יותר. או ליתר דיוק, לישראל יהיה טוב יותר.

יעד העברת הטראומה בולט במיוחד בתעשיית "התיירות האפלה" של 7  באוקטובר. בחודשים האחרונים, בתי כנסת וארגונים יהודיים ברחבי העולם מקדמים סיורים שמשתתפיהם נולים חלק ב"משימות סולידריות" בדרום הישראלי. האוטובוסים של תיירים אלה חונים בשולי האתר של מסיבת "נובה", המלא כעת באנדרטאות למאות קורבנותיה. למורת רוחם של חלק מתושבי האזור, רבות מקבוצות התיירים משוטטות בין הריסות הקיבוצים העומדים בחורבנם.

חוויות אלה מעודדות את צרכניהן לחוש קשר מזוקק עם הקורבנות, שהם תמצית הטוב, ושנאה מזוקקת לתוקפיהם, שהם תמצית הרוע. המצב הטראומתי הוא רגש טהור, תגובה טהורה. הראייה מצטמצמת ו"ממונהרת". כשאנשים נמצאים במצב זה, הם אינם שואלים מה אינו כלול במסגרת החוויה האימרסיבית. וכאשר מדובר במבול האמנות האימרסיבית המיוצרת להנצחת 7 באוקטובר, מי שאינו כלול אלה הפלסטינים. עשורים של חיים חנוקים בצד השני של הגדר, ועשרות אלפי האנשים, הילדים והפעוטות שישראל הרגה מאז 7 באוקטובר – נשארים בחוץ.

השוואות היסטוריות

על אף שהמהירות (והקיטש) בהם הפכה ישראל את הסבל של 7 באוקטובר למוצרים תקשורתיים ותיירותיים היא מרשימה, היא אינה חסרת-תקדים. צילומים של "גראונד זירו" ומתקפת 11 בספטמבר הפכו גם הם באופן מידי לתצוגות אמנות, וסרטי אסונות החלו לצאת זמן קצר לאחר מכן. הדיון הציבורי בדבר הנצחת הפיגוע החל כמעט מיד, וכך גם העלייה לרגל של תיירים למקום.

כפי שקורה בישראל כיום, המהלכים שנועדו להפוך את 11 בספטמבר לחוויה שתעורר אבל, גאווה ורגשות פטריוטיים התרחשו במקביל לתגובה הצבאית האימתנית של ארה"ב למתקפה. סדרות הטלוויזיה והסרטים הלאומניים שיצאו לאור אחרי 11 בספטמבר, בהם הוצגו ערבים ומוסלמים כטרוריסטים צמאי דם, היו חלק חשוב מההצדקה האידיאולוגית לפשעי החמורים של ארה"ב, משדות הקרב של פלוג'ה ועד מרתפי העינויים בגואנטנמו. אך במקום ההשוואה ל-11 בספטמבר ולתגובה האלימה שבאה בעקבותיה, אומצה בישראל ובחלק גדול של התקשורת המערבית השוואה היסטורית שונה בתכלית. אני מתכוונת, כמובן, להשוואה החוזרת ונשנית של 7 באוקטובר לשואה.

השוואה זו הופכת על פניהם את יחסי-הכוח המציאותיים, ומלהקת את הפלסטינים – חסרי המדינה והאזרחות, החיים תחת מצור ישראלי מתמשך, כיבוש בלתי-חוקי ואפרטהייד – לתפקיד הנאצים. ואילו ישראל – מדינה בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם, המגובה בידי מעצמת-העל ארה"ב, ובעלת מדיניות ברורה להרחבת שטחה תוך מחיקה קולוניאלית של הקיום הפלסטיני – מלוהקת לתפקיד הקורבן חסר הישע.

מהלך זה משרת תכלית ברורה. עבור ישראלים רבים ותומכיהם בעולם, האפשרות של שואה שניה מצדיקה כמעט כל תגובה. בינתיים, ברחובות עזה וביירות, נאספים המונים כדי ללוות את מתיהם לקבורה – בידיעה כי אפילו הלוויותיהם אינן בטוחות מפני הגל הבא של הטבח הישראלי.