לפני שבועיים פרסמתי את המאמר "משחקים אימפריאליסטיים", שגרר אחריו שתי תגובות: של קלמן אלטמן ("זו הדרך", 9.4) ושל ראובן קמינר בגיליון השבוע של "זו הדרך".
בשאלת עתידה של אוקראינה וסיפוחה של קרים על ידי רוסיה, טענתי העיקרית הייתה כי המחלוקת בין האיחוד האירופי וארה"ב מצד אחד, לבין הפדרציה הרוסית מצד שני, נסובה סביב השאלה: איזה אימפריאליזם יקבע וישפיע על הכלכלה והפוליטיקה באוקראינה. בהמשך, צידדתי בעמדתם של מרקס ואנגלס, כפי שבוטאה במניפסט הקומוניסטי, לפיה "אחת הדרכים בהן פועלת הבורגנות כדי להתגבר על המשברים התכופים הפוקדים את הכלכלה הקפיטליסטית, היא השתלטות על שווקים חדשים". לדעתי, זו סיבת פעילותם של בעלי ההון באיחוד האירופי וברוסיה, אשר מתכננים לבזוז את כלכלת אוקראינה. בסיכום, העליתי את האפשרות – שמאוחר יותר הפכה למציאות – לפיה בין הצדדים ישנה הסכמה שבשתיקה בדבר חלוקת הארץ. השתלטותם של מפגינים על הפרלמנט המחוזי של העיר דונייצק, במזרח אוקראינה, וההודעה כי יקיימו משאל עם על הצטרפות לרוסיה – רק ממחישות כי על הכף עומדת שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, והישרדותה כמדינה.
בעקבות דברים אלה, טען אלטמן, כי קיבלתי על עצמי לשמש "אור לגויים" בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, והוסיף: "עד כה, אף לא אחת מהמפלגות הקומוניסטיות, למיטב ידיעתי, לא העלתה על דעתה להסביר את מעשיה של רוסיה באוקראינה כנובעים מאופייה האימפריאליסטי". דברים אלה נכונים ביחס למפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית, שלקחה על עצמה את תפקיד "האופוזיציה הנאמנה של הוד מלכותו", ונמנעת מקו ביקורתי כלפי מדיניות החוץ של ממשלת האוליגרכים השולטת בארצה.
אך ברוסיה פועלות מפלגות שמאליות וקומוניסטיות נוספות, בעלות תפיסת עולם מעמדית עמוקה יותר, אשר התנגדו לסיפוח קרים. ייתכן שמדובר בצעד לא פופולארי ברוסיה. אך השאלה איננה אם זו עמדה לא פופולארית, אלא אם זו עמדה נכונה. נוסף על כך, ראוי לזכור כי התנועה הקומוניסטית הבינלאומית כבר עשרות שנים לא קיימת כתנועה מאוחדת, ואופייניים לה ריבוי זרמים וריבוי דעות. לכן, אין זה מפתיע שמפלגות קומוניסטיות מארצות שונות מנתחות באופן שונה את הנעשה בזירה הבינלאומית.
בניגוד למה שכתב אלטמן, קיימות מפלגות קומוניסטיות לא מעטות אשר התנגדו לסיפוח קרים לרוסיה, ויש גם מפלגות אשר טרם פרסמו את עמדתן הרשמית. אגב, ראוי לציין כי פרט למפלגה הקומוניסטית הרוסית – לא מצאתי אף לא מפלגה קומוניסטית אחת אשר צידדה בגלוי בסיפוח חצי האי קרים. לגבי העקיצה בדבר "אור לגויים", לדעתי זו אנטי–מרקסיסטית ביסודה. בתרגום חופשי, ניתן לפרש עמדה זו כך: לא ניתן לערוך ניתוח קונקרטי של המצב הקונקרטי מבלי שנקבל אישור מראש מ-"התנועה הקומוניסטית הבינלאומית". נו, באמת.
ראובן קמינר מחזיק בדעה דומה לזו של אלטמן, וסבור כי אין לגזור גזירה שווה בין רוסיה (אותה הוא מסרב להגדיר כמדינה אימפריאליסטית) לבין ארה"ב ובעלות בריתה.
מאחר שתקצר היריעה מלפרט בנושא, אין ביכולתי להשיב לכל אחת ואחת מהטענות. אבל הייתי רוצה לתרום תרומה צנועה לפולמוס, ולהצביע על המימד המעמדי, שחסרונו מורגש, לטעמי, בניתוחיהם של אלטמן וקמינר.
ניתוח מעמדי של המשבר האוקראיני יחשוף, כי רוסיה הפכה למדינה אימפריאליסטית, הנאבקת על קיומה מול המערב, תוך סבך של שיתופי פעולה וניגודי אינטרסים, ואילו אוקראינה הפכה לפריפריה, שנקלעה למאבקי שליטה בין רוסיה לבין האימפריאליזם האמריקאי והמערב–אירופי (שביטויו הצבאי הוא ברית נאט"ו).
מאז זכתה אוקראינה ב-"עצמאות" (כן, במירכאות), בתקופת קריסת ברית–המועצות, היא התמודדה עם סדרה של משברים פוליטיים עמוקים, אשר המשותף לכולם הוא – מאבק בין קבוצות אוליגרכים שונות השולטות בחלקים של הכלכלה ובפוליטיקה של הארץ. האוליגרכים נבדלים זה מזה בזיקתם הבינלאומית – ישנם אלה הנוטים להתחבר לקבוצות ההון ברוסיה וישנם אלה הנוטים לאיחוד האירופי.
מבחינה מעמדית, אוליגרכיית–הזוטא האוקראינית והאוליגרכיה הרוסית הגדולה נוצרו וצמחו באותו אופן, לאחר קריסת ברית–המועצות. מדובר בברית בין אנשים שהיו חלק מהמנגנונים הסובייטים (כולל אישים מרכזיים לשעבר במפלגה הקומוניסטית) לבין בורגנות צומחת, חמדנית ופושעת, שלא פעם פעלה ופועלת בשיטות של מאפיה, בגיבוי השלטון או תוך כדי הסכמתו בשתיקה. פירוק המנגנון והפרטות הענק החפוזות שנעשו אז, איפשרו לאותן הקבוצות לארגן לעצמן "הצבר הון ראשוני" שיצר אותן כמעמד חברתי. לידי אותה קבוצה קטנה של מקושרים ומחוברים נפלו אוצרות הטבע (גז, נפט ופחם) שבעבר היו רכוש המדינה, וכן חלקים גדולים מהתעשייה הסובייטית.
הן הבורגנות הרוסית החדשה והן אחותה הקטנה האוקראינית, הקדישו את שני העשורים האחרונים כדי לבסס עצמן כמעמד חברתי שליט. הן לא פיתחו את התעשייה בארצותיהן וגם לא הקדישו משאבים של ממש כדי לחולל בה התחדשות. במקום זאת, הן העדיפו לבסס את הכלכלה על יצוא משאבי הטבע של ארצותיהן לשווקים במערב. קורבנות רבים הוקרבו בידי העובדים ברוסיה ובאוקראינה, בזמן שהבורגנות השלטת בשתי ארצות אלה כפתה עליהם ריצת אמוק לשם מקסום הרווחים מניצול אוצרות הטבע. את הקורבנות שהקריבו העמים – איש לא סופר. אבל יש מי שסופר את המזומנים של אותה מכירת חיסול, ויש מי שמפקיד בבנקים במערב את המזומנים.
האוליגרכיה הרוסית בטוחה בייעודה: לחדש את ימיה האבודים של האימפריה הרוסית. האוליגרכיה האוקראינית חלשה מכדי להתמודד מול רוסיה או המערב, ולכן מקבלת בהכנעה את תפקידה כאוליגרכיה פריפריאלית. בשורותיה יש הסבורים, כפי שציינתי, שהקשר הנרקם עם המערב בעקבות הצלחת ההפיכה הימנית בקייב, ייטב עמם. מנגד, אגף אחר באוליגרכיה האוקראינית מאמין כי דווקא רוסיה תהיה את המשענת להישרדותם ולהתעשרותם.
קשה להתנבא איך יתגלגל המשבר. בינתיים, האוליגרכים הרוסים הגיעו, כך נראה, להסכמה עם המערב, המתבססת על פוליטיקה של בוזזים: "שמור לי ושמור לך".
א"ד