מאת ראובן קמינר
המאמר "משחקים אימפריאליסטיים" מאת א"ד, אשר פורסם ב-"זו הדרך" (26.3), טוען טענות נכונות רבות, אולם מתבסס, לדעתי, על הנחות יסוד מופרכות ומטפח הנחה רעיונית מוטעית ומזיקה. א"ד רואה במשבר האוקראיני "משחק אימפריאליסטי". כלומר, הוא סבור שמדובר במאבק קלאסי בין שני כוחות אימפריאליסטיים – רוסיה וארה"ב.
אפשר, כמובן, לבקר את רוסיה, אך אין בסיס להשוואה בין האימפריאליזם האמריקאי ובין זה של רוסיה. ארה"ב ניצבת במרכז מערכה עולמית – כלכלית, אסטרטגית ופוליטית. לעתים קרובות, רוסיה סובלת מהמדיניות הדכאנית של ארה"ב, אף אם היא עצמה נוהגת לא פעם באופן שוביניסטי בשכניה. אך א"ד אינו רואה הבדל משמעותי בין שני הכוחות: "ההערכה של מזכ"ל נאט"ו רסמוסן, לפיה רוסיה מנסה לשרטט גבולות חדשים ולהשתלט על שווקים, היא שורש המחלוקת בין שני הצדדים. במילים אחרות, המחלוקת בין האיחוד האירופי וארה"ב מצד אחד, לבין הפדרציה הרוסית מצד שני, נסובה סביב השאלה: איזה אימפריאליזם יקבע וישפיע על הכלכלה והפוליטיקה באוקראינה?".
קביעה זו של א"ד – "איזה אימפריאליזם ייקבע וישפיע" – מתעלמת מכמה וכמה היבטים מהותיים של המשבר. ביקורת היא דבר לגיטימי, אך הגדרת רוסיה כ-"אימפריאליסטית" בהקשר של המשבר באוקראינה היא דבר שונה. כשקובעים, כפי שא"ד עושה במאמרו, שמדובר בשני אימפריאליזמים, מתעלמים מהבדלים מהותיים בין ארה"ב ובעלות בריתה מצד אחד, ובין רוסיה וסין מצד שני. בשנים האחרונות, אנו נמצאים בסדרה ארוכה של מלחמות אימפריאליסטיות (אפגניסטן, עיראק, לוב, סוריה, ועוד). במלחמות אלה התייצבו רוסיה וסין מול ארה"ב. האם קיומם של אינטרסים רוסיים מוכיח שמדובר במאבק בין האימפריאליזם האמריקאי והאימפריאליזם הרוסי באפגניסטן, בעיראק, בלוב, בסוריה? קביעה כזו היא מופרכת ומסלפת את התמונה.
רוסיה ופוטין אינם קדושים
ישנם מקרים לא מעטים בהם השמאל חייב לבקר ארצות שונות, אפילו כשהן מתעמתות עם הארכי–אימפריאליזם בדמותה של ארה"ב. האם נובע מכך שאפשר לדבר על שני אימפריאליזמים? המתח סביב אוקראינה נובע בעיקרו של דבר מניסיונותיה של ארה"ב ושל בעלות בריתה ללחוץ על רוסיה באופן צבאי, ולאיים ביתר שאת על יכולת ההגנה שלה. ניתוח של התפתחות המשבר ממחיש בבירור שהייתה זו ארה"ב שהנהיגה וניצלה את המתח באוקראינה על מנת להפוך משבר מקומי למשבר כללי. דבר זה נעשה תוך התחברות עם כוחות פוליטיים ריאקציוניים ופאשיסטיים בתוך אוקראינה, אשר חתרו לבטל הסכמים שנועדו למנוע משברים, דוגמת זה שהתרחש.
האשמת רוסיה כאילו היא אחראית למשבר באוקראינה, באותה מידה כמו שארה"ב אחראית לו – מתעלמת מהתפתחות המשבר ומהכוונות של שני הצדדים. אוקראינה גובלת ברוסיה. מכאן שיש להתחשב באינטרס ביטחוני רוסי ברור, ויש לראות בהפרת הסטטוס–קוו, אותה יזם המערב, משחק חמור באש. יתר על כן, ארה"ב מתחברת תוך כדי המשבר עם הכוחות הגרועים ביותר של הפאשיזם באירופה. לכן לדעתי אין כאן שני אימפריאליזמים.
א"ד טעה בקשר למקור המתח סביב אוקראינה, והוא טועה בקשר לדרך המוצא מהמשבר. כך הוא כותב: "אומנם המשבר האוקראיני לווה ברטוריקה מלחמתית מצד מנהיגי כל המעצמות, אולם אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שבין הצדדים ישנה הסכמה בדבר חלוקת הארץ: קרים לרוסיה, אוקראינה למערב, ואילו האזורים המזרחיים, שם יש רוב לדוברי הרוסית, ימשיכו להיות בריבונות אוקראינית, אבל תוך טיפוח קשרי מסחר עם רוסיה. ואת מי לא הביאו המנהיגים בחשבון בקומבינה האימפריאליסטית? כמובן, את האינטרסים של העמים".
א"ד לועג למאמצי ההידברות של רוסיה עם ארה"ב, וקובע שהם מהווים "קומבינה אימפריאליסטית". דבריו מתפרסמים בזמן שבין הצדדים נערכים מאמצי הידברות, אשר מנסים למנוע מלחמה רבתי. כאנשי שלום ושמאל, אנו תומכים בפשרה הוגנת אשר תתחשב באינטרסים האמיתיים של כל הצדדים, ואיננו רואים בעצם ההדברות טעם לפגם.
שרשרת התוקפנות נמשכת באוקראינה
כיום, יותר ויותר אנשים מוכנים לאפיין את מעורבותה של ארה"ב במלחמות באסיה ובאפריקה כתוקפנות. במרבית המקרים, ניצבו רוסיה וסין נגד התוקפנות האמריקאית. האם אפשר להציג את כל המלחמות האלה – אפגניסטן, עיראק, לוב, סוריה ועוד – כמשחקים אימפריאליסטיים, שבהם רוסיה ממלאה תפקיד הדומה לזה של האמריקאים?
יתר על כן, באוקראינה מנסה ארה"ב להדק את הקשרים בינה לבין הריאקציה המקומית. מסתבר, שארה"ב אינה יכולה להסתדר מבלי להתחבר עם כוחות ימין קיצוניים, אשר מוסדות האיחוד האירופי עצמם אפיינו כפאשיסטיים וכבריוניים. זו טעות חמורה להתעלם מאחריותה המיוחדתבמינה של ארה"ב למשבר האוקראיני, תוך טשטוש המציאות והצגת הקביעה כאילו רוסיה היא אימפריאליסטית בדיוק כמו ארה"ב. ההבדלים הם מהותיים ומכריעים, וטשטושם אינו משרת את עניין הקדמה והשלום.
