הדבר הראשון שיש לומר על "פֶּקַח", רומן הביכורים של יהודה ויזן (גילוי נאות – יהודה הוא חבר שלי), הוא שהמחבר, משורר שפרסם שלושה ספרי שירה ועורך את כתב העת "דְּחָק – לספרות טובה", מוציא מהעברית את המיטב.
הספר (הוצאת אחוזת בית), הכתוב בשפה דחוסה, משתמש בשלל משלבי העברית ובאינספור רמזים ומחוות לספרות העברית (והלועזית – כתיבתו של ג'יימס ג'ויס היא ההשראה הישירה הניכרת) באופן שמדגיש את העיצוריות והבשרניות של השפה. אך בה בעת, הוא שומר על מהוקצעות ודיוק רב. אין בו עודף. הייתי מדגים זאת בעזרת ציטוטים, אך מפאת קוצר היריעה אבקש מהקוראים לסמוך עליי – או לקרוא.
הרומן כתוב בעברית קרניבורית (ולא רק בגלל הופעתם של בשרים למאכל לכל אורך הספר) – כלומר, כל המיצים של השכבות השונות של השפה מתגבשים לרוטב סמיך ונוטף. התוצאה היא רומן מבלבל, מורכב וקשה, שלמרות זאתלא ניתן להפסיק את הקריאה בו. אחרי שקראתי את הספר פעם אחת, ניגשתי לכתוב את הביקורת הזאת, ומצאתי את עצמי עובר על הספר וקורא מחצית ממנו בפעם השנייה – מפני ששפתו של ויזן לא מוותרת ונדבקת לתודעה באופן כמעט חומרי. והתוצאה? ספר מצחיק ומגעיל ויפה מאוד.
חם ומיוזע, הסחי
מעין מתח דתי-מוסרי עומד ברקעו של הספר (אך לא בלבו) ושוסע את קו העלילה בין שני עולמות וזמנים – עולם התום והעולם המושחת, עם מעקף פנטסטי לעולם הבא. אלה הם "בטלון תחתית", "בטלון עילית", ו"עדן אשר לסופרים עבריים" בהתאמה.
במרכז העלילה, בכל העולמות, נמצא פֶּקַח, בן דמותו של ויזן. בקו העלילה המוביל, המתאר את ההווה, פקח חי ונע בבטלון עלית, בת דמותה של תל אביב, מקום בו "הנאורות חולצת שד". הוא איש ספרות צעיר, עני, היפוכונדר, מתנשא, החש סלידה קשה ממרקמים שונים. פקח נע בין בית קפה זמורה הבוהמיאני, לסופרמרקט, לדוכן שווארמה (תיאור מצחיק במיוחד), לקיטונו המטונף, לבית משפט, לבר אופנתי, לערב שירה. הוא ממתין לתשובה מהוצאת ספרים לגבי כתב יד ששלח, שבשבילו גם המציא את שם העט פֶּקַח ("רק פקח. כמו רק זלדה ורק רחל ורק הומרוס") – והכל נחווה מתוך פקח, שחש בעננה של סְחִי – של זוהמה, היגעלות ורתיעה.
המוטו של פקח בבטלון עלית הוא "פֶה… פֶה… הכל מרגיזני… אַי, נחלשו עצבי… נחלשו עד לידי ביזיון" – ביטוי שחוזר בווריאציות ארבע פעמים במהלך הספר, וגם חותם אותו. הציטוט הזה מתואר תמיד כתגובה לפגישותיו של פקח עם הבלי העולם – עם הספרות הרדודה, הרייטינג, הטיפשות.
בפעם הראשונה רוקק פקח את רגזונו אל מול חנות הספרים המנצנצת ההופכת את הספרות לסחורה; בפעם השניה הוא נושא את קינתו (פֶה… פֶה…) בערב שירה בתגובה לעובדה ש"המציאות נשזרה בשירה. השירה הפכה לריאליטי. הקהל התמוגג". עוד מרגיז אותו הקסם שאותה שירה אופנתית יוצרת בנפשה של המוכרת האתיופית מהסופרמרקט, בה מתאהב פקח מתוך פנטזיה אוריינטלית – כי היא באה מעבר לסמבטיון, "בארץ פלאית זו אשר ליהודים האדמונים"; הפעם השלישית נאמרת כמעט אגב אורחא, כאשר פקח מגלה שהתום הוא טמטום. את סיום הספר אחסוך מכם. קראו בעצמם.
עצמות זה כלום – הבשר זה העניין
אך העולם של בטלון עילית מנגן רק כינור שני לעולם המרתק באמת בספרו של ויזן – בטלון תחתית – משהו בין פרוור עממי לשטח הפקר. כאן אנחנו עדים לסצנות מילדותו של פקח, בנו של קבלן קשוח ובשלנית בשר אובססיבית. כאן, בינות "עופות ריקים", אותם אמו "מילאה באיברים פנימיים של עופות אחרים" (מישהו אמר בשר?!) ואתרי בניה, עם סבים וסבתות הסובלים משלל צרות – בתוך סביבה המתוארת לאורך הספר כגרוטסקית – מגודל פקח באהבה ובהקפדה. אין כל שיפוט מוסרי על הגרוטסקה. בבטלון תחתית אין חטא בבשר.
אביו של פקח מלמד אותו דברים. הוא מראה לו איך יורים באקדח, איך דגים בים (ומסירים קשקשים, ומוציאים את הפנים, בשביל הבישול), וכיצד בונים עפיפוני קרב. פקח רץ במעלה שביל הנחש במצדה, וכולא ציפורים בעזרת קופסאות קרטון.
תיאור זה של הילדות בא כולו לשרת את הספרות. פקח הילד הוא ילד סתמי. ההורים קלישאתיים ומבדרים. הכל תמים. אך תיאורי המעשה, האופן בו ויזן כולא את הפעולות הקטנות, הגבריות, הוא הערך האדיר ברומן. השפה וההרמזים הספרותיים – אלה מתאימים עצמם לתיאורי המעשה. זה, אם לסחוט את המטאפורה עד תום – הבשר של הספר.
אין חדש בספריית האלוהים
בגב הספר כתוב כי הספרות העברית היא גיבורה בספר. ואכן, הלמדנות של ויזן בעולם הספרות, כעורך, מוצאת את מקומה גם ברומן: הדמות של המבקר נבון ונאומיו אפופי העשן, המבוססים על כתביו של מבקר הספרות אמנון נבות, היא פלא של דמות קומית, שגם מלווה את הביקור הפנטסטי ב"עדן של הספרות העברית", מבנה מדומיין של ספריה ענקית המאכסנת את ענקי הספרות העברית. זוהי נקודת השיא של הספר ופסגת שאיפותיו של פקח, להתקבל כסופר. כפי שכבר הבנתם – אין ממש סיפור. ב"פקח" הפרקים אוחזים בקורא, מגבירים אינטנסיביות, הולמים בתיאורי מציאות. ואז נגמרים. זה כוחו של הספר, זה סוד עסיסיותו.
נמרוד פלשנברג
