תחייתם של רעיונות שהוצעו כפתרון ל-130 שנות כיבוש צרפתי באלג'יריה

אלבר קאמי, העיתונאי והסופר הצרפתי זוכה פרס נובל, ניסה לאורך חייו הקצרים (1960-1913) לעורר את דעת הקהל לסבלם של הערבים בארץ מולדתו, אלג'יריה, אותה כבשה צרפת בשנת 1830. בכך אפשר להיווכח בקריאת קובץ מאמריו שראה אור לאחרונה – "הזמן הזה III, רשימות אלג'יריות 1958-1939" בתרגומה הקולח של שושנה כרם (הוצאת כרמל, 2015).

עיון בקובץ אינו חוויה אינטלקטואלית-ספרותית בלבד, שכן בהמשך להוקעתם של הניצול והדיכוי מצד צרפת ולתיאורים של חיי העוני והסבל של התושבים הערבים של אלג'יריה, קאמי גם טרח לגבש הצעה לפתרון מדיני לשאלת אלג'יריה. ואף שחלפו כבר 60 שנה מאז, נמצאו לאחרונה בישראל שוחרי שלום שאימצו את עקרונות הצעתו ומנסים ליישם אותה לגבי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אלבר קאמי

'פיוס, חופש וצדק'

ב-1954, כאשר החזית לשחרור לאומי (FLN), פתחה במלחמה לסיום הכיבוש הצרפתי, חיו באלג'יריה כעשרה מיליון ערבים (נטולי זכויות אדם ואזרח) וכמיליון צרפתים. האחרונים, שבמונחים ישראליים היו מתנחלים דור ראשון, שני ואפילו שלישי, יושבו על קרקע שהופקעה מהתושבים הערבים, ואילו הטריטוריה כולה סופחה לצרפת.

מול הדרישה של ה-פל"ן לעצמאות מלאה של העם של אלג'יריה (בה תמכו הקומוניסטים ואנשי שמאל צרפתים), ומול ההתעקשות של ממשלת צרפת להמשיך בכיבוש ולדכא את המרד בכוח – הציג קאמי במאמרים שפרסם ב-1955 הצעה אחרת: לתת לערבים זכויות מלאות וייצוג כאזרחים צרפתים, ובמקביל – לא לעקור את המתנחלים הצרפתים שלטענתו היכו שורשים באלג'יריה.

הצעתו של קאמי ל'פיוס באווירה של חופש וצדק', לא זכתה בתמיכה ציבורית ובפועל נקברה במותו ב-1960. שנתיים לאחר כן נאלצה צרפת להכיר בעצמאות אלג'יריה. הכיבוש הישראלי שהחל ב-1967, עם כל ההבדלים המתבקשים בהשוואה לכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, נמשך כבר קרוב ליובל שנים. ממשלת נתניהו השלישית מתעקשת להמשיך בכיבוש ובהרחבת הנישול וההתנחלויות, ובשבוע שעבר החריפה שוב את האמצעים שנועדו לדיכוי כל התנגדות פלסטינית. הקריאות הריקות מתוכן של נתניהו ל"חידוש המשא-ומתן" הן אבזרי תפאורה ותו לא.

הפתרון המדיני של סיום הכיבוש הישראלי וכינון מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד ישראל, זוכה אמנם בתמיכה מצד מרבית מדינות העולם, אך יישומו נדחה ונדחה. בתנאים אלה, צצה יוזמה המציעה פתרון שכותרתו – "שתי מדינות, מולדת אחת".

שתי מדינות עם גבול לכאורה

פרופ' אורן יפתחאל, אחד היוזמים, הסביר במאמר ב"הארץ" (21.8), כי הוא מתנגד להצעה של "מדינה אחת", אשר תנציח את הכיבוש, אך גם סבור שהרעיון של שתי מדינות נפרדות, ישראל ופלסטין, שקווי 1967 יהיו גבולותיהן, הוא אשליה בתנאים הקיימים. במקום אלה מציע יפתחאל מין פתרון היברידי: גם שתי מדינות, ישראל ופלסטין, וגם מוסדות משותפים במסגרת של קונפדרציה, שתבטיח חופש תנועה ומגורים בכל השטח.

המרצע יצא מהשק ההיברידי הזה כאשר מירון רפפורט, יוזם נוסף, הבהיר בכנס השקה של המסגרת החדשה (האתר "שיחה מקומית", 11.6), כי מתנחלים לא יפונו מהמדינה הפלסטינית. בניסוחו של רפפורט: "הארץ הזו בין הירדן לים היא ארץ אחת… ושני העמים מרגישים קשר עז לכל חלקי הארץ", ולכן "גם מתנחלים יוכלו לחיות באזרחים ישראלים תחת ריבונות פלסטינית, בלי עקירה כפויה, ויוכלו לשמור על הזיקה של העם היהודי אל מקומות כמו חברון ושכם".

דבריו של רפפורט מעתיקים את נימוקיו של אלבר קאמי מלפני 60 שנה, כי אין לעקור את המתנחלים הצרפתים, שכן הם הכו שורשים עמוקים באדמת אלג'יריה. אך אין בסיס להנחה, כי מה שדחה העם האלג'ירי אז יתקבל על דעתו של העם הפלסטיני היום, ולא רק מנימוקים מוסריים.

השארת ההתנחלויות פירושה גם השארת הנישול וההפקעה על תילם – וזו הצעה שכל פלסטיני ידחה בשתי ידיים, בין שמדובר בקרקע פרטית ובין שמדובר בקרקעות מדינה. פינוי ההתנחלויות, שהוא תנאי מוקדם ליכולת קיום של מדינה פלסטינית, לא יהיה "עקירה", שכן למתנחלים אין זכויות בקרקע שהפקיע עבורם הכיבוש הישראלי.

ההצעה של היוזמים לבטל בפועל את הגבולות בין ישראל לפלסטין גם תדון את העם הפלסטיני להמשיך ולהיות ספק של כוח עבודה זול למעבידים ישראלים, בעוד שההון הישראלי יוכל לבצר את שליטתו הכלכלית המוחלטת בפלסטין. שליטה זו תגובה גם הלאה בידי הצבא הישראלי, שינציח לא רק את ההתנחלויות, אלא גם את כפיפותם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, גם אם יקבלו תואר של "צבא".

לכן, בלי להטיל ספק בכוונות הטובות של יוזמי התנועה החדשה (כמו שאין לפקפק בכוונות הטובות שהיו לקאמי), תכניתם תנציח את הכיבוש הישראלי באדרת אחרת.

תמר גוזנסקי