"הלחי הפנימית", ספרו של זהר איתן, מתחיל ב"אין מקום" – שיר קצר שמדבר על מושג המקום, על "פה" ו"שם". השיר שואל: האם מקום שאיננו הוא עדיין מקום? החלק הראשון מתוך שבעה בספר נקרא "מי" ומציב בפנינו שאלה, תמיהה והרהור. כבר בשיר הראשון מובעת בקשה להיוולד מחדש, לבקוע, לצאת אל העולם באיזשהו אופן. גם בשיר שלאחריו, המספר על חפרפרת או שמא חולדה, בסוף נופלים לתהום, יוצאים ממנה ונופלים שוב. העיסוק ברצון ובקושי לצאת החוצה בולט כבר בהתחלה. ב"יקיצה" (שמו של שיר נוסף), ההתעוררות גם היא נפילה וסוג של יציאה, לידה מחדש ומפלט מהחלום. בשיר "העוף ואני" מתאר הכותב ציפור כלואה שיוצאת מתוך גולגלתו אל השמיים.
כתיבתו של איתן בספר זה, ובמיוחד בחלקו הראשון, אפופת תחושה חלומית. הוא מתאר חלומות, כמו ב"השיר על העגילים הצהובים ומרק הפירות": "דרך חריר העגיל שבאוזן שמאל / אני יוצאת מעצמי"; "אני מבינה עכשיו שאני בתוך חלום / ושרק לחלומות יש מובן". הוא מדבר על הפער הגס והלא חד-משמעי שבין חלום למציאות. "אני מבינה עכשיו שאינני אפילו יציר חלום".
פלואידיות טבעית
ואכן, אחד הדברים המדהימים והמופלאים בחלומות הוא שאת יכולה לחוש את עצמך ולדעת שאת לא את, או להכיר מישהו ולדעת מי הוא גם כשהוא נראה כמו מישהו אחר. את הפלואידיות הזאת מיטיב איתן לשקף, באופן פשוט וישיר כמו שדברים מתרחשים בחלומות, בטבעיות. איתן מספר איך בחלום האותיות הופכות לציפורים ופורחות מהדף הריק. הוא ממשיך באותו כיוון כדי לנסוך בקורא תחושה של חוסר שליטה במציאות, דינמיות והשתנות. לעיתים זה כמו חוויה פסיכדלית. נראה שהוא מנסה להגיע לעיבוד פשוט של ראיית כל דבר כפי שהוא: "זה פשוט, זה מזה פשוט, זה מה זה מה זה מה זה פשוט".
החלק השני "עיר קטנה שמעולם לא הייתה" מתחיל "בימים רעים" וברצון לצעוק. הוא ממשיך בנשיאת משא של אשמה, כאב והשתוקקות לברוח. קטעים רבים בספר מאופיינים בסיפוריות: הכותב מספר התרחשות בסדר כרונולוגי ומשתמש בתיאורים ובמיקומים. תיאוריו של איתן מוחשיים וטעונים, ומכילים משמעויות עמוקות שנצרבות בשיר: "שכן ישן שלא דיברתי איתו מעולם, / הגה מילה ארוכה מאוד, מילה / שלעולם, אף פעם לא / (כך סיפרו לי) / תיגמר."
אווירה קולנועית
"אהבה רבה" הוא החלק השלישי בספר. לעיתים בשירים ובפרגמנטים האווירה קולנועית עם סצנות ודמויות שאפשר ממש לשמוע אותן מדברות. יש פריימים שתופסים את התמונה כולה ובתוכה יש משהו שתופס את הקורא במיוחד, כמו רקע שנותן את הטון לסיטואציה. למשל בשיר "העשן העולה מן ההר", העשן הזה מאפיין וצובע את המילים, מצייר את התמונה: "כשהוא שרוע על הספה בחדר האורחים / ומתבונן בעשן העולה מן ההר". גם אנחנו הקוראים מוצאים את עצמנו מתבוננים.
קיים בטקסטים רכיב של ניגודיות, הבדל שנוצר בין רשימות של התרחשויות שמגיעות לעתים למבוי סתום כמו בשורה "ואומרת: עד יומי האחרון לא" הלקוחה מתוך שיר בשם "חיוך". בכמה שירים מופיעות דמויות אב שיש בהן מסתוריות ודבר מה בלתי-מוכר או לא לגמרי קיים. הקורא מחבר נתחים של אינפורמציה לכדי סיפורים. עובדות המתגבשות לעלילה מתמשכת, רוויית קולות, צבעים, מקומות.
אירוע מתמשך
״דיברתי עם כמה אנשים״, ״אבל איני יודע אם הם אמיתיים״, המשפטים האלה חוזרים בשיר ״ריצה״ ומגדירים את השירים בספר כולו. האם המסופר קרה באמת? למי הוא קרה? והאם זה משנה? בחלק הרביעי ״מנסה לזכור ולא ליפול״ חוזרת המילה ״ליפול״, השיניים, העיפרון עלולים ליפול. ובחלקו החמישי של הספר ״על הדבר הזה״ מנסה להתפענח ״הדבר הזה של החיים״, החושך והאור, הגוף והריק שרוצה להתמלא, הסיפור שרוצה להיות מסופר, מתוך מידה של ייאוש אבל גם סקרנות ועניין.
הריק של איתן מלא בדברים שקרו וממשיכים לקרות. אירוע מתמשך שהגוף נוכח בו בצורות שונות. הממשות או שמא החלום פועמים בכתיבה והקורא מגשש בהם את דרכו: "המלאכים עברו מזמן לבא אחריו, שניהם, יודעים שמכאן והלאה הדברים יעבדו כבר לבד". הפרגמנט "בצד הכביש" מתאר קופסא זרוקה, בה מתגוררים יצורים שונים, חתול, נמלים. כל מה שקורה מתווך בידי הקופסא, או שהוא בתוכה או שהוא מחוצה לה. והקופסא עצמה גם היא נוכחת כדמות.
הטקסט מזכיר מעט את ספר הילדים "הבית של יעל" של מרים רות ואת הארגז שהוא בית, שממנו מביטה יעל על העולם. המקום הבטוח שבני אדם חותרים למצוא עבור עצמם והתקווה "שבכל זאת טוב ויפה הוא העולם", הדברים הללו עולים מתוך הקטע הזה וממשיכים את הדיאלוג בין החיים לחלומות, בין הפנים לחוץ.
נוסטלגיה לילדות אופטימית שאולי הייתה
ב"סוף שושלת טין", החלק הלפני אחרון בספר, יש נוסטלגיה לילדות אופטימית שאולי הייתה ואולי לא. יש זיכרון שלעתים נראה שכמו שהוא קיים לגבי העבר כך הוא קיים גם לגבי העתיד. כאילו לחיים יש המשכיות בלי קשר אלינו ולסיפור שלנו. ולבסוף בחלקו השביעי והאחרון "קיר" מבוטאת ציפייה פנימית לשינוי לא מוגדר, צורך שבא לידי ביטוי ב"לא שיניתי דבר, וגם זה לא עזר: הכל נשאר".
השינוי הזה, ההשתנות, נוכח בשירים כולם. מצד אחד, בכתיבתו של איתן פועלים כוחות מנוגדים, שרוצים לומר דברים שונים, אך השונה גם הוא נשאר אותו דבר. מצד שני, שום דבר בספר הזה הוא לא אותו הדבר. איתן אינו מקל על הקורא. "זה ארוך ועמוק מידי, ואתה אפילו לא מצליח לבכות" אומר הקיר עצמו בקטע הלפני אחרון בספר. ובסוף נאמרת המילה ״הנה״ כמו ״הנה, זה מה שיש״, וזה באמת מה שיש.
