הספר "לשרוף את בטהובן" של העיתונאי אריק קירשבאום יצא לאור בניו יורק בשנה שעברה. הוא מספר סיפור שכמעט איננו מכירים – סיפורה של מלחמת תרבות שהתחוללה בארה"ב במהלך מלחמת העולם הראשונה. מלחמה זו גרמה למה שקירשבאום מכנה "חיסולה" של התרבות הגרמנית באמריקה.
עם הצטרפותה של ארה"ב למלחמה ב-1917, נרשם גל עוינות ואלימות חסר תקדים כלפי אמריקאים ממוצא גרמני, שהיו אז כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית. כמו גורלם של היפנים במלחמה העולם שלאחר מכן, הגרמנים נחשדו באופן גורף וללא צורך בהוכחות בחוסר נאמנות, בשיתוף פעולה עם האויב ובפעילות חתרנית.
לינצ'ים בגרמנים–אמריקאים התרחשו בקולורדו ובאילינוי, וזכו באהדת העיתונים. גם אם מערכת "ואשינגטון פוסט", למשל, נזהרה מלתמוך בלינצ'ים עצמם, וביקרה את ה"הגזמה" כניסוחה, הרי שהיא שיבחה את מעשי ההלשנה והאלימות. את "ערנות" הציבור מול אותם "אויבים מבפנים" כינה העיתון "התעוררות פטריוטית בריאה ומשובחת בלב הארץ" (12.4.1918). בניו יורק אסרה העירייה על לימוד גרמנית בבתי הספר החל בדצמבר 1917. באוהיו, באוקלהומה, בוויסקונסין, במונטנה ובקולורדו פלשו אזרחים מודאגים לספריות ציבוריות, שלפו משם ספרי "פילוסופיה גרמנית מסוכנת" ושרפו אותם בחצרות הספריות לצליליי מארשים צבאיים. "לוס אנג'לס טיימס", שדחף ב-1918 לאיסור גורף על נגינת באך, בטהובן ומוצארט שאף הם כונו "מסוכנים", הסביר כי "זו מוזיקה של כיבוש, של סערה, של אי–סדר והרס (…) קקופוניה של צרחות אנשי מערות ונאקות רוחות הצפון".
מתוך אירוניה היסטורית ראוי לציין גם יוזמה של אגודת עיתונאים בשם Committee on Public Information שהצליחה להחליף במסעדות רבות את שמותיהם של מאכלים מהמטבח הגרמני כמו המבורגר או שוקרוט. למאכלים ניתנו שמות פטריוטים כמו "סנדוויץ' חירות" או "כרוב חירות". ספק אם יוזמה זו הייתה ידועה לאמריקאים, שבזמן מלחמת עיראק נקמו בצרפת על התנגדותה לתקיפה בכך שכינו צ'יפס בשם "טוגני חירות".
בעולם הדימויים האמריקאי, מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה בלתי נמנעת בין החירות האמריקאית לבין תרבות גבוהה גרמנית שסומנה כברבאריות. הגרמנים, שהיו במשך מאות שנים סמל לפראות ולאיום ממשי על הציוויליזציה של צרפת ואנגליה, זכו בארה"ב בבוז גם על האליטיזם שלהם. הדבר אינו אמור להפתיע, שכן הרוח האמריקאית בנויה עד היום במידת מה על בוז לתרבות האירופית, שנצבעת תדיר בצבעים הנעים בין האלים, המתנשא והמגוחך (חשבו על "חשמלית ושמה תשוקה").
אותה עוינות גלויה וחריפה, כותב קירשנבאום, הייתה גזר דין מוות לתרבות הגרמנית בארה"ב. מתוך יותר מחמש מאות עיתונים אמריקאים בשפה הגרמנית שיצאו לאור ב-1910, נסגרו עד 1920 כשני שלישים. מכה קשה במיוחד הונחתה על ארגוני עובדים אמריקאיים: בעלי הון ניצלו את כרזה אמריקאית במלה"ע ה-1: "חסלו את הבהמה הפרועה".
האווירה הציבורית העוינת במהלך המלחמה כדי לדחוף למאסרם של מאות אנרכיסטים ממוצא גרמני ביניהם חברי הארגון החזק דאז ( Industrial Workers of the World). בעקבות התקפות אלה, אמריקאים ממוצא גרמני הזדרזו להסתיר את תרבותם.
פייר רימבר (Rimber), בביקורתו על ספר זה בירחון "לה מונד דיפלומטיק", ציין, כי אף שמוצרט ובטהובן ניצלו ברבות הימים, עדיין מטעה המחשבה שמדובר היה אז רק בכמה רגעי טירוף. להפך, ההתגייסות האמריקאית דאז והמחשבה על מלחמה רעיונית חריפה בין ארה"ב לגרמניה, בין החירות לתרבות מצביעות על עקרון כללי, המאפשר להסביר גם את תורת "התנגשות הציוויליזציות", ואת אלה אשר מסמנים את הערבים כאיום תרבותי על הציוויליזציה המערבית. בדרך כלל, לא המאבק המדומיין בין תרבויות הוא המוביל למלחמות, אלא עימות ממשי יותר, כלכלי או צבאי, הוא המקדם את התפישה בדבר מאבק תרבויות שורשי ובלתי נמנע.
Eric Kirschbaum, Burning Beethoven. The Eradication of German Culture in the United States During World War I, Berlinica Publishing, New York, 2015.
