הספר "איך אומרים ג'נוסייד בעברית?" של פרופ' ליאורה בילסקי הוא ספר עיון רלוונטי מאין כמוהו. החיבור עומד על חשיבותו של ההיבט התרבותי של פשע רצח העם דרך ניתוח ביקורתי של משפט אייכמן. הספר מתמקד בארבע דמויות: אבי מושג הג'נוסייד, המשפטן רפאל למקין; המשורר היידי והפרטיזן אברהם סוצקבר; ההיסטוריון סאלו בארון; וההיסטוריונית והסופרת היידית רחל אוירבך.

שני האחרונים העידו במשפט אייכמן בעוד שני הראשונים כלל לא הופיעו בו. אך במהלך פרשני מוצלח, ובהסתמך על מקורות מגוונים, משערת בילסקי מה היו למקין וסוצקבר אומרים במשפט לו היו מעידים בו. הספר מעניין ומאיר עיניים, ברם מילה אחת, שלא ניתן להפריז בחשיבותה, נעדרת מהספר לכל אורכו: עזה.

בלב הספר ניצב המושג רצח עם תרבותי, המדגיש את ההשמדה של חפציהם, שפתם ודתם של הקורבנות ולא את השמדתם הפיסית. בעוד ההשמדה הפיסית מתבצעת באמצעות הרג שיטתי של חברי הקבוצה המושמדת – בין אם בבורות ירי, בתאי גזים או בהרעבה מכוונת, ההשמדה התרבותית מתבצעת באמצעות מחיקת ההיסטוריה של הקבוצה, הרס מוסדותיה וחיסול מכוון של מנהיגיה הרוחניים והאינטלקטואליים. בפועל, ההשמדה הפיסית וההשמדה התרבותית בשואה היו שלובות זו בזו. אך בילסקי מוכיחה באופן משכנע שהן משפט אייכמן והן משפטי נירנברג הוקדשו רק להיבטים הפיסיים של השמדת היהודים.

מסורות תיעוד שונות

גיבורי הספר נסמכים על מסורות תיעוד שונות: בארון הדגיש את הרס אוצרות התרבות היהודית; סוצקבר הדגיש את מחיקת היידיש; ואוירבך, שהובילה את גביית עדויות הניצולים ביד ושם, הדגישה את חשיבות העדות, הן כמקור היסטורי שאינו נסמך על הנאצים והן כדרך להיטיב עם הניצולים. אך למרות ההבדלים בניהם, כל גיבורי הספר קידמו הבנה תרבותית של המושג ג'נוסייד, ולכן כולם נדחקו הצידה מההליך המשפטי, לעיתים פשוטו כמשמעו. כך, נתבקשה אוירבך לקצר את דבריה על דוכן העדים בבית-המשפט בירושלים.

בעיניי, הטענה המרתקת ביותר של בילסקי היא שהכרה בג'נוסייד התרבותי היא תשובה הן לצרות האופקים של הלאומיות המדינתית והן לעיוורון הליברלי. משפט אייכמן הוכפף כולו לאינטרסים של מפא"י – ולכן עדים הוזמנו לדבר בו בעיקר בעברית, למשל. בניגוד לכך, במשפטי נירנברג, שנוהלו מתוך תפיסה אוניברסליסטית, כמעט שלא העידו ניצולים. שם הושם הדגש בהשמדה כפשע, תוך התעלמות צורמת מזהותם של קורבנות ההשמדה. ההכרה בג'נוסייד התרבותי היא אפשרות שלישית, המעמידה במרכז את הקורבנות מבלי לטשטש את זהותם הקולקטיבית אך גם מבלי להכפיפם לאינטרסים לאומיים צרים.

טענה נוספת של בילסקי נוגעת לפרדוקס הציוני ביחס לשואה. מחד גיסא האשימה מדינת ישראל את אייכמן בהשמדת החיים היהודיים בתפוצות; מאידך גיסא, מדינת ישראל עצמה הוקמה לאור תפיסה ציונית שהכפישה וביקרה את החיים בתפוצות. לכן בארון, שדחתה את שלילת הגולה הציונית והיללה את החיים שנחרבו באירופה, נחשבה בעיני בן-גוריון "עדה רעה" במשפט. שתי הטענות הללו של בילסקי מהדהדות את חנה ארנדט, שנודעה בביקורתה הנוקבת על משפט אייכמן, ומוזכרת בתחילת הספר.

שכחה את עזה

עם זאת, בעיה אחת מלווה את הספר לכל אורכו. הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואחרית הדבר שלו נחתמת ב"ירושלים, מאי 2024". אף על פי כן, אין בו שום התייחסות לזוועות שחוללנו אז בעזה. כבר בנובמבר 2023 השמיד צה"ל בשיטתיות "מטרות עוצם", בהן בניינים בעלי חשיבות תרבותית וללא שום ערך צבאי. האוניברסיטה האחרונה שעמדה על תילה בעזה הוחרבה בפברואר 2024; הארכיונים המרכזיים של עזה הופצצו בדצמבר 2023; ואתרי הדת המרכזיים ברצועה, כמו כנסיית פורפיריוס הקדוש והמסגד הגדול, נהרסו בשבועות הראשונים ללחימה. היקף ההשמדה הפיסית בעזה עוד לא ברור, ומניין המתים ממשיך להתעדכן. אך דווקא המושג ג'נוסייד תרבותי – לו בילסקי הקדישה את ספרה – הוא חד־משמעי במיוחד ביחס לרצועה: צה"ל החריב את סממני התרבות העזתית באופן גלוי ומכוון.

גם אם כשהספר הודפס עדיין לא ניתן היה לקבוע חד־משמעית שמתקיים ג'נוסייד תרבותי בעזה, הרי כבר לכל הפחות היה חשש רציני מג'נוסייד כזה. מדוע הנושא לא נזכר? בקריאת הספר המרתק, המתעלם מהנעשה כמה עשרות קילומטרים ממקום היכתבו, ניקרה במוחי שאלה לא־נעימה ובלתי־נמנעת: מה הערך בלחקור היסטורית את המושג ג'נוסייד תרבותי אם לא מתקוממים נגדו בזמן אמת?