בסוף אוקטובר 1922 צעדו כשלושים אלף אנשי מיליציה פאשיסטים ("החולצות השחורות") אל רומא, וסימנו את השתלטותם של מוסוליני ומפלגתו על איטליה. יום זה סימן את תחילתו של עידן שחור בתולדות ימיה של איטליה, ובמידה רבה של אירופה כולה. היה זה פתחו של עידן בו לא רק החולצות היו שחורות, אלא הכול: החברה על מוסדותיה וארגוניה, המצב הכלכלי–חברתי, ולא פחות – האווירה ומצב הרוח החברתיים שהלכו ושקעו באפילה. הפאשיזם אכן שחור, אבל מהם בדיוק מאפייניו של אותו כוח אופל?
רוב חוקרי הפאשיזם הבולטים מסכימים שהגדרתו קשה יותר מאשר, למשל, הגדרתם של אידיאולוגיות פוליטיות אחרות כמו הליברליזם והקומוניזם. הסיבה לכך טמונה בעיקרה בהבדלים התהומיים הקיימים בין תנועות פאשיסטיות מובהקות בחברות ובמדינות שונות, כמו גם בזמנים שונים. הפאשיזם הצרפתי, למשל, האמין בתורת הגזע (בדומה לפאשיזם הגרמני הנאצי), בעוד שהפאשיזם האיטלקי, כמו הספרדי, לא קיבל את תורת הגזע.
לפיכך, במקום הגדרה מדויקת וממוקדת, נוהגים חוקרי התופעה להציג את מה שמכונה "המינימום הפאשיסטי", דהיינו, "המכנה הפאשיסטי המשותף": העקרונות והרעיונות המשותפים לכל התנועות והאידיאולוגיות השייכות ל"משפחה הפאשיסטית", בין אם הן עצמן מזהות עצמן כפאשיסטיות ובין אם לאו.
המינימום הפאשיסטי
מפאת קוצר היריעה אתייחס כאן רק למרכיבים מספר מאותו "מינימום פאשיסטי", וגם אותם אתאר בקצרה. העיקרון הבסיסי בפאשיזם הוא עליונות האומה ואחדותה. האומה נתפסת במשנה הפאשיסטית לגווניה כגוף אורגני בעל חיוּת משלו, משל היה מדובר בגוף חי של ממש, אליו קשור האדם בכבלים של "דם ואדמה". המקשר בין בני ובנותהאומה (המשולים לאיברי גוף) הוא, כביכול, קשר של דם, כאשר לגוף כולו ישנו קשר אורגני בלתי ניתן להפרדה מאדמתו, קרי, "מולדתו". קשרי "הדם והאדמה" האלו נתפסים, כאמור, כערכים עליונים האמורים לגבור על כל ערך חלופי. יתרה מכך, בעיוות של רעיון הברירה הטבעית של דרווין, תופס הפאשיזם את העולם כמחולק לאומות הנמצאות במלחמת הישרדות תמידית. ערכיות האומה ואחדותה, אם כך, אינן נתפסות רק כעקרונות "מוסריים" מחייבים אלא אף ככורח המציאות במלחמת הקיום: ללא אחדותה, תובס האומה באותה מלחמה, תתנוון ותיעלם.
בניגוד למשנות הפוליטיות המיוחסות לפרויקט הנאורות (בעיקר הליברליזם והמרקסיזם), על פיהן האדם הוא יצור רציונלי ביסודו, טוען הפאשיזם שהאדם הוא בעיקרו יצור עדרי ואינסטינקטיבי, כזה המאבד את עצמיותו במסגרתן של קבוצות המוניות ונסחף יחד אתן בהתאם ליצריו החייתיים הבסיסיים. במובן זה, האינסטינקט הלאומי האורגני הוא מבחינת הפאשיזם נטייתו הטבעית של כל אדם וחלק מאינסטינקט ההישרדות עצמו. מה שגורם לאדם להתנוון ולאבד את חיותו אלו משנות פוליטיות שהפאשיזם מגדרי כמעוותות וכשקריות, המנכרות את האדם לטבעו היצרי והשבטי. במובן זה, המשנות הללו גם 'מחלישות את האומה', ולכן אינן אלא 'בוגדניות' ו'מסוכנות', כאלה שיש לחסל ולהכחיד.
האידיאולוגיה הפאשיסטית טוענת נגד השיטה הדמוקרטית כי זו מהללת פלורליזם מחשבתי, ריבוי דעות ומחלוקות, ובכך מפלגת את האומה למחנות עוינים של אינטרסים והשקפות מנוגדים. נגד הליברליזם טוענים הפאשיסטים כי תפיסת עולם זו מדגישה את חירויות וזכויות הפרט ואת התועלתנות החומרית, ומקריבה את האומה על מזבח האינדיבידואליזם והחומרנות. המרקסיזם הוא מושא לביקורת מצד הפאשיסטים, בטענה שהנאמנות למאבק המעמדי ולאינטרסים של הפרולטריון על פני אלו של האומה כולה מפצלת את האומה לכוחות כלכליים–פוליטיים המצויים בעימות זה עם זה.
מדינה, מנהיג, מלחמה
נוסף למחלוקת רעיונית זו, בין הפאשיזם לבין אידיאולוגיות אחרות, ראוי לתת את הדעת על שלושה מרכיבים יסודיים אותם הפאשיזם מאדיר. ראשית, המדינה החזקה (המכונה לעתים "טוטליטארית"). המדינה הפאשיסטית משמשת הן כביטוי והן כאמצעי לאחדותה המוחלטת של האומה. תפקיד המדינה איננו לאפשר שיח ומחלוקת, להגן על רווחתו של הפרט או לקדם צדק חברתי; תפקידה הוא לעורר מחדש את האינסטינקט השבטי–לאומי של חברי האומה ובכך להחיות את האומה, לחזקה ולאחדה למען ניצחונה במאבק הקיום. כדי להשיג זאת ולהפוך את המדינה לכלי גיוס עוצמתי, משתמש הפאשיזם בשני מרכיבים נוספים: פולחן המנהיג והאדרת המלחמה.
בהשפעתם של הפסיכולוג החברתי גוסטב לה בון והאינטלקטואל ז'ורז' סורל, דוגל הפאשיזם בשימוש במיתוסים ובדימויים קלים לעיכול, באמצעותם תגויס האומה. מאחר שהאדם יצרי בעיקרו ולא תבוני, הפנייה אליו צריכה להיעשות באמצעות מסרים פשטניים מלאי פאתוס (דוגמת המצאת שעיר לעזאזל והסתה נגדו, או עריכת מצעדי לפידים המוניים שובי עין ולב), ולא באמצעות ניתוחים מורכבים. פולחן המנהיג, דהיינו, האדרתו של אדם כריזמטי המסוגל להלהיב את הקהל בעצם דמותו והצהרותיו הפשטניות (פיהרר, דוצ'ה, קאודיליו וכיו"ב) – הפך כלי ואף ערך יסודי במחשבה הפאשיסטית לגווניה. כך גם באשר לחשיבות המלחמה והאלימות ככלל.
אחד מאבות הפאשיזם האיטלקי, הפוטוריסט פיליפו טומסי מרינטי, כתב עוד ב-1909: "אנו רוצים להלל את המלחמה – ההיגיינה היחידה של העולם – את המיליטריזם, את אהבת המולדת… את האידיאות היפות המשליטות הרג…" הפאשיזם הוא מילטריסטי במהותו: הוא חוגג את המלחמה ומעריץ את הצבא, ורואה בהם כוח חיובי המאחד את האומה ו-"מנקה" אותה משאריות של ניוון וביקורת. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר החל הפאשיזם בכיבושו האיטי את אירופה, נהגו רבים מחסידיו להמשיל את האומה ליחידה צבאית הניחנת בנאמנות אופקית (בין החיילים לבין עצמם, ובין חברי האומה לבין עצמם), נאמנות אנכית (בין החיילים למפקדיהם, ובין חברי האומה לבין מנהיגם הבלתי מעורער), בנכונות להקריב את חייך למען השלם (היחידה הצבאית או האומה), ומחיקה כמעט מוחלטת של "האני".
סכנת הפאשיזם בישראל
מזה זמן רב אנו עדים להתקדמות מואצת של החברה הישראלית לכיוונים פאשיסטיים מובהקים, התואמים את המאפיינים שהוזכרו לעיל. ארגונים כגון להב"ה, "אם תרצו" ובראש וראשונה ממשלת ישראל עצמה – מסיתים השכם והערב נגד כל גורם "המעז" להטיל ספק במדיניותה הלאומנית והגזענית של הממשלה או לבקר את מעשיה. חקיקה שכל מטרתה להגביל השמעה של קולות אופוזיציוניים נגד הכיבוש, הגזענות והעוולות החברתיות מועלית בכנסת מדי שבוע, ולעתים קרובות אף מצליחה לעבור. רדיפה שיטתית של המיעוט הלאומי הערבי–הפלסטיני בישראל הפכה אף היא נוהג קבוע בכנסת ובחברה בכלל.
בחודש וחצי האחרונים, לפחות מאז רצח שלושת המתנחלים הצעירים ותחילת מתקפת הדמים על עזה, ניתן לומר שהחברה הישראלית על מרכיביה השונים (קרי, מוסדות המדינה לרבות מערכת המשפט, "הרחוב", מקומות העבודה, ארגוני חברה אזרחית מסוימים, ועוד) נכנסו לתוך תחומו השחור של "המינימום הפאשיסטי".
הטבח בעזה והצבא המנהל אותו הפכו כלי מגייס ומשתיק, סביבו מתגבשת תודעתה האורגנית של "האומה" היהודית. אכן, כפי שכתב לפני שנים הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג, השייכות ל-"אומה" היהודית מוגדרת בישראל "פחות או יותר בהתאם להגדרה הרחבה של חוקי נירנברג", קרי, ע"פ "דמו" של האדם. אם נוסיף לכך את התפיסה הרווחת אודות קשרי העם היהודי ל-"מולדתו ההיסטורית", נראה בבירור שבמדינת ישראל ובאידיאולוגיה הציונית תמיד שלטה התפיסה הלאומית האורגנית.
עם זאת, בימים אלה זוכים קשרי הדם והאדמה הציוניים לעדנה נוספת: האומה מתוארת כסוג של חטיבה צבאית סולידרית ונאמנה, אשר חבריה, כ-"איברי הגוף", נכונים להקריב עצמם למען שלמות המולדת והעם במאבקיהם הנצחיים להישרדות ולקיום (כך לדעתי יש לפרש את הסיסמא הנבובה "העורף חזק"). בהתאם, כל קול נגדי מושתק בבריונות ובאלימות: חברי כנסת ביקורתיים מאוימים; מנהיגים של האוכלוסייה הערבית (דוגמת ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש) מותקפים בידי המשטרה ונרדפים בידי בתי המשפט; אמנים כרונה קינן ואורלי ויינרמן ועיתונאים כגדעון לוי סופגים איומים; מרצים וסטודנטים ביקורתיים מגונים בידי הממסד האקדמי; עובדים (בעיקר ערבים) המשמיעים ביקורת מסתכנים בפיטורים; מפגינים יהודים וערבים מותקפים באבנים ובמוטות ברזל, והרשימה עוד ארוכה.
אכן, שחור בעיניים כיום. אך אנו נמשיך בהארת החשיכה, עד שישרור כאן אור גדול.
עופר כסיף
המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב