'עומאר': טרגדיה שייקספירית בכפר חסר שם ובליבו חומת ההפרדה

     האני אבו-אסעד, המוכר בזכות סרטו המטלטל ועטור השבחים "גן עדן עכשיו", אשר עוסק בשני חברי ילדות משכם המתכננים פיגוע התאבדות בתל-אביב, חוזר לעסוק בשטחים הכבושים, לאחר שהסרט האחרון אותו ביים היה סרט פעולה הוליוודי, שהופץ ישירות בדי-וי-די, ולא הוקרן בהקרנות מסחריות. הסרט "עומאר" זכה להיכנס לרשימת המועמדים הקצרה לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. זאת, לאחר שזכה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן האחרון, בפרס הסרט הטוב ובפרס הבימוי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי באבו דאבי, ובפרס הסרט האסיאתי הטוב.

 2014-01-19_224109

מתוך הסרט "עומאר"

    הסרט צולם בשכם ובנצרת, ובניגוד לסרטים קודמים של אבו אסעד – הפקתו נתמכה לא בידי קרנות ישראליות, אלא כמעט בשלמות במימון אנשי עסקים פלסטינים. באורח יוצא דופן, כמעט כל השחקנים ואנשי הצוות על הסט היו פלסטינים. הקפדה זו חיונית לקולנוע הפלסטיני העכשווי, כדי להבטיח שתלותו בממסד ובתעשיית הקולנוע בישראל תפחת, וכדי שאנשי מקצועות הקולנוע הפלסטינים יוכלו לצבור ניסיון. צוות השחקנים, שרובו חסר ניסיון, מציע תצוגת תכלית מרשימה של משחק, והופך את ההזדהות עם גיבורי הסרט לחוויית צפייה אינטנסיבית ומעוררת מחשבה.

    הסרט מגולל את סיפורו של אופה צעיר בשם עומאר (אדם בכרי) שמאוהב בנאדיה (לים לובאני), תיכוניסטית המתגוררת בצדה השני של חומת ההפרדה, אשר מחלקת את הכפר בו הם חיים. אחיה, טארק (איאד חוראני), עומד בראש חוליה חמושה, בה שותפים גם חבריו מילדות, עומאר ואמג'ד (סאמר בשאראת), המתכננת פיגוע ירי בבסיס צבאי. עומאר נתפס, מעונה במרתפי השב"כ, ומשוחרר לאחר שנאלץ להבטיח לסוכן השב"כ רמי (ואליד זעיתר) כי ילשין על חברו טארק, כדי לחמוק ממאסר העולם הצפוי לו. בסבך האינטרסים הסותרים והנסתרים, עומאר נחוש להתארס עם אהובתו, להציל את חייו, ולברר מי הלשין לשב"כ והביא ללכידתו.

    בראיון ל-"ניו-יורק טיימס", סיפר אבו אסעד כי הרעיון לסרט "עומאר" ניטע בו בעקבות תחושת הפרנויה שליוותה אותו בצילומי "גן עדן עכשיו": "בכל פעם שהתחלתי לצלם סצנה, הצבא היה שם. 'למה הם מופיעים ברגע בו אנו מתחילים?'. זה קרה בארבעה או בחמישה מקומות, כך שחשבתי שיש מלשין שמוסר להם מידע. לאחר מכן חשבתי, שאולי מדובר בטלפון ניידים, אז נמנעתי מלהסתובב עם טלפון, וביקשתי גם מאחרים לא להסתובב עם טלפונים. עוד חשבתי, שאולי שתלו מיקרופון בחדר שלי, והתחלתי להירשם במלון בחדר אחד וללון בחדר אחר. זו הייתה חוויה טראומטית, ולא חזרתי לגדה המערבית משך חמש שנים. ברגע שאתה מתחיל לחשוד שיש בוגד – אתה חי בגיהינום. זה יכול להיות כל אחד. מצד אחד, עולה המחשבה: למה שהצבא יתעסק איתך? אבל מצד שני: למה לא?".

    הצפייה בסרט מפעילה במידה רבה. לא זכור לי בשנים האחרונות סרט שמייצר מתח אפקטיבי לאורך זמן, אך מצליח גם לקטוע אותו בפרצי צחוק בלתי נשלטים מהווי החבורה. במקביל, הצופים עדים להתרקמות היחסים העדינה והנאיבית בין עומאר לבין נאדיה, הכבולים לכללי הצניעות של החברה השמרנית בה הם חיים, ומחליפים ביניהם מכתבים וסיפורים, בסיפור אהבה שכמו יצא ממאה אחרת. החיים תחת כיבוש מייצרים סצנות מרדף מלהיבות, והאלימות שסופג עומאר מחיילי צה"ל משועממים ובמרתף חדר החקירות – גרמה לי להסתתר תחת צווארון גולף.

    המתח נשמר, בין היתר, הודות לרדיפה הממשית ולקלסטרופוביה המאפיינת את החיים של גיבור הסרט, תחת עינם הפתוחה של מנגנוני הכיבוש ושל תנועות ההתנגדות המקומיות. תחושת המילכוד וחוסר המוצא, מוצאת ביטוי רומנטי מינורי בחלומות של עומאר ונאדיה על ירח דבש בפאריס, המוצגים כפנטזיה. היכולת לחלום – גם היא נבלמת, כשעומאר מזוהה בכפרו כבוגד, וצעדים בוני אמון נבלמים בכבלי המציאות האלימה.

    החשד המתמיד הופך חד יותר, אחרי שמקצת מדרכי פעולת השב"כ נחשפו בסרט "שומרי הסף". לרבים מהפעילים הפוליטיים מוכרת תחושת הפרנויה – שעשויה להיות מוטעית, בה במידה שהיא עלולה להיות מוצדקת – כי מי מבין השותפים שלו להתנגדות הוא משת"פ. ההזדהות עם דמותו של עומאר – המבקש לתפוס את העמדה המורכבת של סוכן כפול – מערערת את תפישת הצדק המסורתית, ומראה עד כמה למקריות ולרגשות יש תפקיד בהנעתה.

הפוטנציאל הדרמטי של יחסי מפעיל-משת"פ נבחן במקביל גם במותחן הישראלי "בית לחם", אשר רבים מצאו קווי דמיון עלילתיים בינו לבין "עומאר". בעוד יוצרי "בית לחם" התנערו מתפישת סרטם כפוליטי, "עומאר" מחויב פוליטית לסיום הכיבוש. את המחויבות הזו ביטא אבו אסעד בשיחה שהתקיימה לאחר הקרנת הסרט בסינמטק תל-אביב (לצפייה בשיחה: tinyurl.com/omar2014), שם אמר כי הסצנה האחרונה בסרט מסמלת כי "הכיבוש חייב למות".

לילך ובר

הסרט מוקרן בסינמטקים בתל-אביב ובירושלים. הקרנה חד-פעמית תתקיים בחיפה, ביום ו', 24 בינואר, בשעה 19:00, בתיאטרון אל-מידאן (רח' חורי 2). להזמנת כרטיסים: 054-2003456

המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"