אם נבקש להחמיא לשר החינוך יואב קיש, נאמר כי תחת כהונתו התאפיינה מערכת החינוך בעיקר בדריכה במקום. אך תיאור מדויק יותר הוא של הליכה לאחור. לא טופלה אף לא אחת מבעיות היסוד של המערכת והפוליטיזציה שלה הקצינה. למעשה, הדבר החיובי היחיד שניתן להגיד על הכהונה של קיש במשרד הוא שבעקבות כשלונו המהדהד נתפס החינוך כנושא מרכזי במערכת הבחירות שבפתח ולקראת שנת הלימודים שתיפתח בשבוע הבא. אך אליה וקוץ בה: כאשר בוחנים את ההצעות השונות שהעלו לאחרונה פוליטיקאים ומשרדי ממשלה, נראה כי רובן לא פותרות את בעיות היסוד של מערכת החינוך בישראל, אלא מחמירות ומנציחות אותן.

אחת ההצעות שעלו לאחרונה וזכו בהד תקשורתי רב היא הצעת האוצר בדבר פירוקו של משרד החינוך והעברת סמכויותיו לרשויות המקומיות. דברים ברוח דומה כלולים גם בתוכניות של אייזנקוט ובנט-לפיד. אך הלכה למעשה מוצעות פה האצה והעמקה של התהליך אשר הביא לדרדור מערכת החינוך עד לנקודה בה אנו נמצאים היום – ההפרטה. העברת הסמכות מידי המדינה לידי הרשויות המקומיות, כאשר הרשויות החזקות יספקו לילדיהן חינוך ראוי, והרשויות המוחלשות, שכבר היום מתקשות להחזיק את הראש מעל למים, יעניקו חינוך ברמה ירודה – ינציחו את הפערים המעמדיים הגדלים במערכת החינוך.

רשויות מקומיות מוחלשות מתמודדות כבר היום עם השתלטות של הפשע המאורגן על חלקים נרחבים בפעילותן (ר' עמ' 4). לאחר ההפרטה של חלקים מתקציבי החינוך דרך תוכנית גפ"ן, התרחבה ההשתלטות של ארגוני פשיעה על אותם תקציבים, וכך הם הגיעו לבתי הספר עצמם. תופעה זו רווחת יותר ברשויות מקומיות ערביות, שם הפקרת האוכלוסייה לפשע המאורגן היא תופעה עליה כבר נכתב רבות, אבל לא מוגבלת רק להן. יש לציין כי תוכנית זו גם פוגעת במעמדם ובביטחונם התעסוקתי של המורים, אשר העסקתם מועברת ממשרד החינוך לידי רשויות מקומיות ומפעילים עצמאיים. פגיעה זו אינה תקלה, אלא החלטה מודעת שמטרתה החלשת כוחם של ארגוני המורים.

חוזים אישיים

שבות ועולות לאחרונה גם הצעות בדבר חוזים אישיים למורים שיפתרו כאילו את משבר המחסור במורים. מאז חתימת ההסכם הקיבוצי עם הסתדרות המורים ב-2022, רשאי משרד האוצר לגייס מורים בחוזים אישיים. אולם במציאות מסתבר שדיווחי האוצר בדבר כוח האדם האיכותי המחכה להיכנס לתחום ההוראה אם רק יציעו לו חוזים אישיים המתגמלים מצוינות, אינם אלא סיפורי מעשיות. מספר ניסיונות פיילוט שנערכו עד כה לקליטת מורים בחוזים אישיים, נסתיימו כולם בכישלון גורף.

ב-2024 התברר שעל מנת לגייס מועמדים שיסכימו לאייש את המשרות, פנה משרד החינוך לדורשי עבודה הרשומים בלשכות תעסוקה. ניסיון זה זכה בביקורות רבות והופסק במהרה. בסיכומו של עניין נקלטו במסגרת ניסיון זה 12 מורים בלבד. גם בשנת הלימודים החולפת לא נרשמה הצלחה למיזם: מול יעד של 7,000 מורים בחוזים אישיים, נקלטו בפועל 31 מורים בלבד.

אם לא הספיק הכשלון המהדהד הזה, השיקו לאחרונה משרד החינוך, משרד העלייה והקליטה וארגון "נפש בנפש" יוזמה חדשה לעלייה ולשילוב של מורים יהודים זכאי חוק השבות מארה"ב וקנדה במערכת החינוך בישראל. מבלי לדבר על הקשיים בקליטת מהגרים דווקא בתפקיד אשר השפה היא מרכיב משמעותי בתוכו, היוזמה, אליה ניתן להתייחס לכל היותר בתור קוריוז, מלמדת על היקף הניתוק בין הוגיה לבין המציאות.

מדינת ישראל, המתמודדת עם מאזן הגירה שלילי ועם שפל חסר תקדים בתדמיתה בקרב יהדות ארה"ב על רקע רצח העם בעזה ופשעי המלחמה שהיא מבצעת מאז אוקטובר 2023, הוגה כעת תוכנית שבמסגרתה היא מבקשת לצמצם מחסור של עשרות אלפי מורים באמצעות הגירה של יהודים דווקא מארה"ב. יתר על כן, במשרדים הרלוונטיים קיימת אמונה כי מניעים אידאולוגיים אצל המורים המיועדים יעזרו לגשר על הפערים בין השכר המוצע בתחום ההוראה בישראל לבין השכר במדינות המקור. כצפוי, יוזמי התוכנית מציעים להעסיק אותם מורים בחוזה אישי על מנת לצמצם את הפער בשכר.

אשר לחוזים האישיים, המעניקים כביכול "תנאים אטרקטיביים", יש לציין כי מידת האטרקטיביות שלהן מוטלת בספק רב. משרד האוצר דרך דובריו בתקשורת פרסם לאחרונה שהשכר ההתחלתי במסגרת החוזה האישי יהיה 19 אלף שקל לחודש. אולם לא טרח לציין כי שכר זה ישולם למשך עשרה חודשים בשנה בלבד, ולכן במהלך חופשת הקיץ הם לא יהיו זכאים לשכר. כמו כן יידרשו אותם מורים לשעות עבודה רבות יותר בהשוואה להסכם הקיבוצי, לא יהיו זכאים לימי החופשה של מערכת החינוך, לגמולי השתלמות ותפקידים המאפשרים עליה בשכר, וכמובן לא יהיו זכאים להגנה קיבוצית ולביטחון תעסוקתי.

עוד צבא

לחזון הימני הישן נושן של הפרטה ופגיעה במעמד העובדים, הצטרף לאחרונה גם רעיון עוועים נוסף הנוגע לרעה חולה נוספת במערכת החינוך הישראלית – המיליטריזציה. אביגדור ליברמן, בני גנץ ונפתלי בנט הציעו לאחרונה, כל אחד בדרכו ובסגנונו, את ביטולה של כיתה י"ב והחלפתה במתכונת כזו או אחרת של מכינה קדם-צבאית או של מסגרת שנועדה לעודד שירות צבאי, בצד תוכניות שונות לעידוד יזמות ומעורבות בקהילה.

הפדגוגים הגדולים מבקשים לפתור כאן בעיה שלא קיימת על ידי החמרה של בעיה כרונית: מערכת החינוך בישראל, על שבועות הגדנ"ע שלה, הצווים האחודים שלה, המסעות בעקבות לוחמים, סדנאות ההכנה, תוכנית הלימודים, הטקסים וכו' מכווינה ומסלילה את הנכנסים בשעריה למיליטריזם ולשירות צבאי כבר מגן הילדים.

כדי למשוך עוד אנשים למערכת החינוך נחוצים תנאים טובים יותר למורים ולא גימיקים חלולים: עוד כיתות לימוד והפחתה של העומס הקיים; עוד מרחבים לעבודה פרטנית ובקבוצות קטנות עם תלמידים; עוד תוכניות לקידום תפיסות של שלום, דמוקרטיה, מניעת אלימות וביעור גזענות וכן הלאה. מערכת החינוך אינה זקוקה להצעות שנועדו להפוך אותה לאגף כוח אדם.