בצעד יוצא דופן, ביטלה לאחרונה נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' רבקה כרמי, החלטה של המחלקה ללימודי המזרח התיכון להעניק פרס לארגון "שוברים שתיקה". "פרס ברלסון", בגובה 20 אלף שקלים, מוענק מדי שנה לאנשים פרטיים ולארגונים אשר תרמו להבנה בין יהודים לערבים. לדברי אחד הגורמים בקמפוס, ההחלטה של פרופ' כרמי מבטאת "התערבות פסולה וכניעה לאווירה אנטי–דמוקרטית". מקור אחר הוסיף כי "אף אחד לא האמין שהנהלת האוניברסיטה תבטל את מתן הפרס". לדברי ראש המחלקה, פרופ' חגי רם, על רקע החלטת ראשי האוניברסיטה, "הוחלט במחאה שלא להעניק השנה את הפרס".

לפני כ-25 שנה הקדיש ויליאם ברלסון, תושב סן פרסיסקו, כסף להענקת פרס שנתי על תרומה לקידום ההבנה בין יהודים לערבים. בחירת הזוכים והענקת הפרס הופקדה בידי המחלקה ללימודי המזרח התיכון. לאחר רצח רבין החליט ברלסון שפרס זה יוקדש לזכרו של יצחק רבין. מאז, מדי שנה, מועצת המחלקה בוחרת את זוכי הפרס לאותה שנה לפי ההגדרות הללו – "תרומה לקידום ההבנה בין יהודים לערבים לזכרו של יצחק רבין" – מודיעה לזוכים ומזמינה אותם לקבל את הפרס במסגרת טקס צנוע במחלקה שכולל הצגת פעילותו של הארגון הזוכה על–ידי נציגיו, הרצאה בנושא רלבנטי, ברכות והענקת הפרס. יצוין שבמשך יותר משני העשורים שעברו מאז שהוענק לראשונה הפרס, הנהלת האוניברסיטה לא הייתה מעורבת בהחלטה ולא בקשה זאת.

מ"שוברים שתיקה" נמסר ש"בחודש שעבר קיבלנו הודעה משמחת על כך שהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון החליטה להעניק לנו השנה את 'פרס ברלסון לקידום ההבנה בין יהודים לערבים לזכר יצחק רבין'. מספר ימים לאחר מכן התבשרנו כי נשיאת האוניברסיטה, פרופסור רבקה כרמי, הביעה את התנגדותה להענקת הפרס לארגון, והודיעה כי היא מבטלת את החלטת הוועדה שמצאה אותנו כראויים לפרס. במחאה על התערבותה הבוטה של נשיאת האוניברסיטה בהחלטת הוועדה, החליטו במחלקה ללימודי המזרח התיכון שלא להעניק השנה את הפרס כלל. הנימוק בו בחרה הנהלת האוניברסיטה כהצדקה להתערבותה החריגה בהליך היה ששוברים שתיקה הוא "ארגון שאינו בקונצנזוס הלאומי, והענקת הפרס עלולה להתפרש כמראית עין של הטיה פוליטית".  על כך מסרו מהארגון ש"כחיילים וחיילות שנשלחו על ידי החברה הישראלית לשרת בשטחים וכעת בוחרים, מתוך תחושת אחריות ערכית ומוסרית, לשבור שתיקה ולספר לציבור על המשימה אליה נשלחנו, מצער אותנו מאוד שהנהלת האוניברסיטה בחרה להיכנע ללחצים פוליטיים ולמסע הדה–לגיטימציה שמנהל נגדנו הימין תומך הכיבוש. בבחירתה זו חוברת הנהלת האוניברסיטה למסע ההסתה נגד המחנה של כולנו, מתנגדי הכיבוש ומבקרי הממשלה, תוך הפניית עורף לערכים אקדמיים כמו חופש הביטוי, הבחירה והדמוקרטיה. אנחנו מקווים שהנהלת האוניברסיטה תתעשת ותחזור בה מהחלטתה המצערת, תאפשר את הענקת הפרס, ובכך תחזק את האקדמיה הישראלית כמוסד דמוקרטי הפתוח גם בפני קולות ביקורתיים ובפני אלה הבוחרים לאתגר את המנהיגות הפוליטית, מתנגדים לכיבוש ונאבקים באלימות ובלאומנות".

אמש פרסם עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את "שוברים שתיקה" מכתב גלוי לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון: "אנחנו לא מכירים, אם כי נפגשנו פעם אחת בבג"צ, כשייצגתי את שלום עכשיו בעתירה נגד ההכרה במוסד הזה באריאל כאוניברסיטה. גם את היית שם כי אוניברסיטאות המחקר התנגדו להכרה באריאל והגישו עתירה משל עצמן. אם אינני טועה הן בעיקר חששו לתקציבן. אני כותב לך משום שהגעתי למסקנה שאת אשמה בכיבוש. לא רק בכיבוש, גם בכיבוש וגם בהקצנה ימינה וגם בגל האנטי–דמוקרטי ששוטף את המדינה. טוב, לא אשמה באופן בלעדי כמובן, ואפילו לא גורם מרכזי. אבל יש לך מניה לא פשוטה במצבה העגום של מדינתנו. ואני דווקא מנחש שאת רוצה בסיום הכיבוש, אולי אפילו תומכת בפתרון שתי המדינות. ואת בוודאי בעד חופש הביטוי, איזו שאלה! חופש הביטוי, חופש אקדמי ושוויון, אלו ערכים שהם נר לרגלייך. אבל דווקא משום שאת בקודוקודה של ה'אליטה' האקדמית, ודווקא משום שאת שייכת למי שמחשיבים עצמם כמי ששייכים לאגף ה'ליברלי' של החברה הישראלית, דווקא בשל אלה ההחלטה שלך לבטל את הענקת הפרס ל'שוברים שתיקה' היא כל כך חמורה. והיא סימפטום. כי מי שמחליטה להתערב אקטיבית בהחלטה של מחלקה באוניברסיטה כדי למנוע פרס מגוף שעוסק בחשיפת האמת הלא נעימה על המתרחש בשטחים הכבושים, בנימוק של חשש מ'הטיה פוליטית', מגלה גמישות ערכית, נכונות לסתימת פיות ולפגיעה בחופש האקדמי, ומביא מוסד שאמור להיות מוקד לחשיבה עצמאית וביקורתית לרדת על ברכיו במופע מכוער של התחנפות לשלטון. אבל החמור מכל הוא שבמעשה שעשית הראית שאת מוכנה להפנות עורף ולפגוע באלו שנאבקים למען העתיד שאת רוצה לילדייך בכדי לחסוך לעצמך ולמוסד שבראשותך את חרון אפו של השלטון. מי שעושה מעשה כמו שאת עשית, בטח עשתה כאלה בעבר וקשה יהיה לה להיגמל ממעשים דומים בעתיד".

עוד כתב עו"ד ספרד "ובכן פרופ' כרמי, זהו בדיוק ההיגיון של קרנף. בימים האלה כשמיליוני בני אדם עומדים לציין חמישים שנה שהחברה שלנו שולטת בהם ומפקיעה מהם זכויות אזרח, בימים שמי שמביע התנגדות לכיבוש מוקע על–ידי השלטון שמסית נגדו ומחוקק נגדו, בימים האלה, מן הראוי שמקדשי חופש הביטוי והביקורת ישבתו במחאה, יפגינו לאות סולידאריות עם המדוכאים. בחלומי את וחברייך הנשיאים והרקטורים מודיעים שכל עוד אלפי סטודנטים פלסטינים אינם רשאים לצאת את עזה כדי להשלים את לימודיהם באוניברסיטאות הגדה, סטודנטים ישראלים לא ילמדו בישראל. אבל אני מבין שזה לא מתאים לך. בסדר. אין חובה להיות גיבור. אבל לבקש שלפחות לא תטפטפי בנזין על שוברים שתיקה כשגופי הימין קושרים אותם למוקד אפשר? ואגב, הם יגיעו גם אליך ואל אוניברסיטת בן גוריון. אל דאגה. שום דבר שתעשי, שום התחנפות, שום ריקוד סלוני עם הקונצנזוס לא יעזור. את הבאה בתור. תשאלי בחוג להיסטוריה, יאשרו את הערכתי שכך הדברים עובדים. לכן אמרתי שאת אחראית לכיבוש. כי צריך לבחור היום. או שאת עם הדמוקרטים או שאת עם הפשיסטים. בינתיים זה לא נראה טוב. אבל, זה גם לא מאוחר מדי. תחזרי בך מהחלטתך. זו תהיה הודאה מכובדת, אפילו אצילית, בטעות. זה לא רק יתקן זה אולי אפילו יתרום למאבק שאת בוודאי רוצה בהצלחתו. ואל תעשי חישובים אחרים, כי הם יובילו אותך למחוזות שבעוד שנים תצטרכי להסביר אותם לנכדייך".