מ.ע. בן-40, ומתגורר בשכונת עטאטרה שברצועת עזה. הוא נעצר ע"י הצבא בשבוע הראשון למתקפה הועבר לישראל ושוחרר חזרה לרצועת עזה לאחר כשבוע. להלן העדות נגבתה ביום 14.1.09 בשעה 9:00 בבוקר על ידי פעילי המוקד להגנת הפרט: "ב-4.1 נכנס הצבא לעזה והתחיל להפציץ את השכונה. אני והאחים שלי גרים באותו אזור. החיילים התחילו לירות על הבית שלי שהוא בן 4 קומות וגם להשליך פצצות קול. הבית של השכן שלי נשרף כליל וגם הבית של אחי. השכן ואחי הגיעו אליי הביתה. היינו 22 אנשים בתוך הבית. הנשים והילדים בכו כל הזמן. אני צעקתי כל הזמן על החיילים שלא לירות עלינו. אנחנו אזרחים, פלאחים, למה הם יורים עלינו? זה לא עזר.
"בבוקר שאחרי (5.1), החיילים דפקו בדלת ואני המשכתי לצעוק בכיוונם לא לירות. הפרידו בין הנשים והילדים לגברים. לנשים ולילדים אמרו ללכת לג'באליה. אני, שלושת הילדים שלי, אחי וארבעת ילדיו, וגיסי, כיסו את עינינו ואזקו את ידינו. שמו אותנו בתעלה בעומק של כשלושה מטר והיו שם עוד כ-70 אנשים. היינו שם יומיים (5-6.1), בלי אוכל, בלי שמיכות ובלי מים, גם לא נתנו לנו ללכת לשירותים. אף אחד לא דיבר איתנו וכל הזמן ההפצצות נמשכו. המיקום היה ליד האוניברסיטה האמריקאית – קרוב להתנחלות דוגית. אחר כך העמיסו אותנו על משאיות. הרגשתי שהמשאיות עברו בדרכים חקלאיות מאחר וכל הזמן קפצנו מהמקום וקיבלנו מכות. העבירו אותנו לעוד תעלה שנמצאת כ-500 מטר מזיקים. היה שם גם מתקן חקירות. כל הזמן הייתי עם כיסוי עיניים וידיים אזוקות. שם חקרו אותנו אחד אחד במשך כשעה. החוקר היה דובר ערבית. שאלו אותנו על חמאס, מנהרות, משגרי טילים, אם יש לנו קשר. נשארנו שם שלושה ימים, (7-9.1) בלי אוכל, בלי מים, בלי שמיכות. היה קפוא שם. אפילו כשביקשנו ללכת לשירותים, אף אחד לא שמע לנו וכל הזמן החיילים הרביצו לכל מי שהעז לבקש משהו.
"אחרי שלושה ימים (10.1) העלו כל 25-20 אנשים לאוטובוס עם כיסוי עיניים ואזיקים בידיים. לקחו אותנו למכולה גדולה ליד באר שבע. היו שם בערך 140 אנשים ליד המכולה. הייתי בטוח שיש שדה תעופה משום ששמעתי רעש של הרבה מטוסים. שם ביקשו מאיתנו להתפשט ונתנו לנו סרבלים צבאיים. לאחר מכן, לקחו כל אחד בנפרד (אזוק ועיניים מכוסות) והיו מעלים אותו על רכב לחדר חקירות. היה נדמה לי שהנהג עשה הרבה סיבובים בכוונה שנאבד תחושת כיוון, עשה הרבה רוורס, למרות שהחדר אליו הועברנו היה מאוד קרוב. שם חקר אותי חוקר ערבי דרוזי. הוא שאל אותי על משגרי טילים, על חמאס, על מנהרות. הוא הראה לי תמונות של בתים והורה לי להצביע איזה מהם של חמאס ואם לא – הבית שלי ייהרס. אמרתי לו שאני בסך הכול חקלאי ופשוט ורוצה לפרנס את ילדיי. החקירה נמשכה איזה שעה. הייתי שם יומיים (10-11.1). בסיום החקירה, החוקר איים עליי שאם אני אדבר, הוא יודע איפה הבית שלי ויבוא להרוס לי אותו. "לפני השחרור (11.1) החתימו אותי על שלושה עותקים כתובים בעברית. לא ידעתי מה כתוב שם ולא שאלתי. פחדתי שירביצו לי כי כל מי ששאל, קיבל מכות.
"לאחר מכן העלו אותנו לאוטובוסים עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. ציוו עלינו להוריד את הראש כל הזמן. כל מי שהרים את הראש קיבל מכה על הראש מחייל. מרוב שכאב לי הצוואר הרגשתי שהנסיעה נמשכה שלושה ימים. הגענו לארז. היינו כ-86 אנשים. החיילים ציוו עלינו ללכת ברחוב בלסם, שמוביל לבית לאהיא, בית חאנון וג'באליה. היה אסור לנו להסתכל אחורה ומעל ריחף מזל"ט. לא ירו עלינו בדרך חזרה."