פתחי מוחמד עאיד חמאייל, בן 34 הוא פועל בניין ותושב יתמא שבמחוז שכם. את עדותו גבתה סלמא א-דיבעי עבור ארגון זכויות אדם "בצלם" בביתו ב-10 במאי האחרון: "אני עושה כל מיני עבודות בענף הבניין, ובגלל שאין עבודה בגדה אני מוכרח לעבוד בישראל. בגלל שבן דוד שלי יושב בכלא הישראלי לא הצלחתי לקבל היתר כניסה לישראל ואין לי ברירה אלא להיכנס בדרכים עקיפות. מאז שהתחילו לבנות את גדר ההפרדה זה נהיה קשה במיוחד וצריך כל הזמן לחפש דרכים חדשות.

"ביום שבת, 9.5.09, יצאתי מהבית שלי בסביבות השעה 02:00 לכיוון מקום העבודה שלי בישראל. הלכתי לכיוון העיירה א-נבי מוסא ושם עליתי בשעה 19:30 יחד עם עוד פועלים על משאית קירור להובלת בשר שהובילה הפעם בשר מסוג אחר, בשר אדם חי. היינו 63 פועלים במשאית שהקונטיינר שלה בגודל של 7x 12.5 מ' בערך, מגיל 15 עד 55. בחלק הקדמי של המשאית היו שני חלונות שנפתחו במיוחד לאוורור, כל אחד בגודל של 30x20 ס"מ. ישבנו אחד ליד השני, ובמרכז המשאית פועלים ישבו גב אל גב. לא הרגשנו כמה המצב חמור עד שתפסו אותנו, באזור שבין עין גדי לבאר-שבע.

"חצינו את מעבר עין גדי בלי שום בעיות ואז ראיתי ג'יפ של המשטרה עם אורות מהבהבים. הג'יפ נסע אחרינו במשך עשר דקות בערך, ואחר-כך השוטרים סימנו לנהג לעצור. השעה הייתה בערך 20:15. שמעתי את אחד השוטרים שואל את הנהג: "מה יש לך?", והנהג ענה בעברית: "ירקות", השוטר אמר: "המשאית הזאת מיועדת להובלת בשר", והנהג אמר: "כן", ואז השוטר שאל: "למה יש לה חלונות?", והנהג אמר: "אני מוביל  ירקות". השוטר אמר לנהג לפתוח את המשאית, ואז הוא גילה אותנו דחוסים בפנים.

"השוטרים הסתכלו עלינו ומיד סגרו את הדלת. אחר-כך המשאית נסעה כמה דקות ועצרה שוב. הסתכלתי דרך החלון וראיתי שעצרנו בשוליים של הכביש. הזמן עבר, דקה אחרי דקה, וכלום לא קרה. אנחנו נשארנו בתוך המקרר. תוך כדי הנסיעה נכנס אוויר למשאית אבל כשעצרנו המצב נהיה גרוע מאוד והיה קשה לנשום. דאגנו מאוד. הטמפרטורה עלתה כל הזמן, וכל פעם שמישהו ניסה לגשת לחלון השוטרים צעקו עליו. השוטרים לקחו את תעודות הזהות שלנו דרך החלון.

"כולם הזיעו מאוד. עמדנו ליד החלון לפי תור כדי לשאוף קצת אוויר אבל השוטרים זרקו עלינו אבנים. תודה לאל שאף אחד מאיתנו לא נפצע. באחת הפעמים ששוטר צעק על אחד מאיתנו האיש אמר לו: 'תזרוק אבן, תירה כדור, לא חשוב, אני רוצה קצת אוויר'. אחרי 15 דקות בערך ביקשתי מהשוטרים לגשת לשירותים. מה שרציתי בעצם היה פשוט לצאת כי זו הייתה הרגשה איומה להיות בתוך מקרר. הרגשתי שאני נחנק ולא יכול לנשום. השוטרים לא נתנו לאף אחד לצאת, וגם לא הביאו לנו מים למרות שביקשנו הרבה פעמים.

"הזמן עבר והיינו בטוחים שהם מתכוונים להחזיק אותנו שם עד מוות. בדרך כלל כשתופסים פועלים כמונו מגיע כוח גדול של משטרה ואז לוקחים אותנו לאחד המעברים ונותנים לנו לחזור לגדה. הפעם לא הגיע אף אחד חוץ מהשוטרים שתפסו אותנו. איימנו לפרוץ את הדלת אבל השוטרים איימו שייפתחו באש וכל פעם שמישהו מאיתנו אמר שאנחנו נחנקים השוטרים ענו: "שכולכם תמותו! אנחנו לא רוצים אתכם בחיים". הם אמרו את זה כמה פעמים. הייתה לנו הרגשה שאנחנו בטוח הולכים למות, ועדיף שיירו בנו ממוות איטי כזה. הרבה כבר לא היו מסוגלים לעמוד יותר. אחד מהאנשים, חולה סוכרת בן 40, התעלף. כשאמרנו לשוטרים שיש במשאית חולה סוכרת הם אמרו: 'שימות!'. שפכנו על הפנים שלו את המים שהיו לנו ואחד הצעירים הוריד לו את הבגדים מפלג הגוף העליון ונופף בהם מעליו עד שהוא חזר להכרה.

הבגדים של כולנו היו רטובים ממש מזעה. התקשרתי לארגונים לזכויות אדם ודיווחתי להם על מה שקורה. אחר כך הם התחילו להתקשר אלי מדי פעם כדי להתעדכן במה שקורה. אחד האנשים היה מוכרח לעשות פיפי והוא עשה את זה בבקבוק מים ריק. כבר לא היו לנו מים. זה היה סיוט מפחיד, הרגשנו כאילו אנחנו בקבר קבוצתי וחשבנו שנמות מחנק. בגלל החושך זה היה מפחיד עוד יותר.

"בסביבות השעה 23:30 הגיעו כמה ג'יפים צבאיים ומשטרתיים. חשבנו שהסיפור עומד להיגמר. עד אז פחדנו שהשוטרים לא דיווחו עלינו לאף אחד ושהם רצו להשאיר אותנו בתוך המקרר עד שכולנו נמות. ציפינו שהדלת תיפתח אבל זה לא קרה. המשאית נסעה עד מעבר עין גדי ורק אז פתחו אותה. סוף סוף יכולנו לנשום. יצאנו מבלי לחשוב וממש דרכנו אחד על השני בדרך החוצה, כי כל מה שיכולנו לחשוב עליו היה לצאת ולשאוף אוויר.

"היה שם כוח גדול של ג'יפים צבאיים וחיילים, כאילו שזו חזית של מלחמה, או כאילו שתפסו מחבלים. אנחנו רק בני-אדם שרוצים לעבוד ולחיות בכבוד עם המשפחות שלנו והמציאות הכריחה אותנו לסכן ככה את החיים שלנו כדי לשרוד. דיברתי עם אחד מהחיילים, כנראה קצין כי היו לו דרגות על הכתף. אני שולט טוב בעברית ואמרתי לו שאנחנו צריכים אמבולנס כי יש כמה שלא מרגישים טוב. החייל אמר לי: "אין!". הם רק נתנו לאנשים מים עד שהם התאוששו קצת, ואז ישבנו על האדמה.

"החייל שדיברתי איתו קרא לחמישה מאיתנו ודיבר עם כל אחד מהם בנפרד, רחוק מהאחרים. החזיקו אותנו במחסום שעה ואז החיילים הורו לנו לחזור לתוך המשאית והיא נסעה לכיוון מחסום ה- DCO ביריחו. כולנו ירדנו שוב, והחיילים אמרו לנו לשבת על האדמה. אחרי 10 דקות הם החזירו לנו את תעודות הזהות שלנו ואחר-כך הרשו לנו ללכת משם לכיוון המחסום של הביטחון הלאומי ביריחו. אנשי הביטחון הלאומי חיכו לנו שם עם מים ואוכל והיה שם גם אמבולנס שטיפל במי שהיה צריך. הביטחון הלאומי אירח חלק מאיתנו עד הבוקר במטה שלו.

"חזרתי הביתה בלי אוכל או כסף ולא ידעתי מה לספר לילדים שלי. הילדים תמיד מחכים מאוד שאחזור עם כסף ואקנה להם דברים שהם צריכים ורוצים. כבר תפסו אותי בישראל כמה פעמים. ספגתי מכות ועיכבו אותי הרבה שעות, אבל זו הייתה הפעם הכי קשה. הרגשתי שהמוות מקיף אותי מכל הכיוונים. לא ציפיתי בכלל לשרוד, זה היה קבר אמיתי, חשוך, מחניק וחם, הכול היה מפחיד.  זה היה באמת סבל נוראי.

"אני סובל מאוד כדי לפרנס את המשפחה שלי וכדי שהילדים שלי לא יצטרכו עזרה מאחרים. כדי לפרנס אותם אני סובל קור, רעב והשפלה. לעיתים קרובות אני עובד בישראל כמה ימים ואפילו שבוע. כבר ישנתי מתחת לעצים, ובימי חורף קרים חיפשתי מזרנים ישנים זרוקים ליד פחי הזבל, וכיסיתי אותם בניילון כדי שלא יירטבו. פעם מצאתי את המזרן שלי שרוף. פועל אחר הזמין אותי לישון באתר שבו הוא עובד, אבל כשהגעתי לשם המקום היה עמוס בפועלים, ולא היה שום מקום לשכב בו. אחד הצעירים פינה לי מקום לידו אבל היה צפוף מאוד ולא הצלחתי לישון והיה קר מאוד כי לבניין עוד לא היה גג. הלכתי משם ורצתי ברחובות בשעה 03:00 לפנות בוקר. עברתי כמה פעמים ליד תחנת משטרה וקיוויתי שיעצרו אותי כדי להתחמם בפנים אבל לא עצרו אותי.

"התקשרתי לפועל שאני מכיר וסיפרתי לו על המצב שלי. אמרתי לו שאני כמעט מתמוטט. הוא הסביר לי איך להגיע לבית הנטוש שהוא ישן בו. לקח לי הרבה זמן להגיע לשם וכשהגעתי הוא פינה לי את המיטה שלו ונתן לי לישון במקומו עד הבוקר".