עבד אל-מועטי עבד רבו, בן 55, נשוי ואב לתשעה, ותושב עזה. להלן עדותו כפי שנמסרה לאיש בצלם איאד חדאד בטלפון ביום ראשון השבוע: "ביום ראשון, 4.1.2009, בשעה 13:30, הצבא הישראלי הגיע לאזור שלנו. חיילים הכריחו אותנו לצאת מהבתים. היו ברחוב בערך אלף אנשים מהשכונה. רק למעט משפחות, שהיו בהם חולים, החיילים הרשו להישאר בבתים. הם העמידו אותנו בשורה. פחדנו מאוד.  הילדים בכו. בשמיים היו מטוסים שהפציצו מקומות קרובים.

"החיילים מיינו אותנו לשתי קבוצות, ילדים קטנים ומבוגרים בני ארבעים או חמישים ומעלה בצד אחד וצעירים בצד השני. מתוך הקבוצה של הצעירים החיילים בחרו בערך ארבעים אנשים, וביניהם שני הבנים שלי, ראמי, בן 21, וסאעד, בן 18, וגם שבעה אחיינים שלי. החיילים אמרו לכל הבחורים שהם בחרו להתפשט ובדקו אותם.

"אחרי שעתיים בערך החיילים אמרו לנו ללכת והובילו אותנו לכיוון העיר ג'באליא. הקבוצה של ארבעים הבחורים שהחיילים בחרו נשארה מאחור. בזמן שהלכנו החיילים אמרו לנו לא להסתכל לצדדים ואיימו עלינו בנשק. הם אמרו שהם יירו במי שיסתכל אחורה. עשינו את מה שהם אמרו.

"עזבתי את הבית שלי ואת שני הבנים שלי מאחור. לא לקחתי איתי שום דבר. אפילו נשים עם תינוקות לא לקחו איתן אוכל או בגדים. היו בינינו חולים, ילדים קטנים ונכים. עזרנו אחד לשני בדרך. הדרך הייתה ארוכה, שלושה קילומטרים. כשהלכנו ראינו בדרך את ההרס שהצבא הישראלי עשה. בסוף הובילו את כולם לבתי ספר בעיר ג'באליא. מי שהיו לו קרובי משפחה באזור הלך אליהם. אני הלכתי יחד עם בני משפחה לבית של בן דוד שלי. הוא גר בבית עם שתי קומות ובכל קומה יש שלושה חדרים ושירותים. בדרך כלל גרים בבית הזה שנים עשר אנשים. יחד איתנו היו בבית שלו כבר בערך מאה אנשים, בני הבית ועוד המון אנשים הצבא גירש מהבתים שלהם, כמונו. שני הבנים שלי שנשארו עם החיילים שוחררו למחרת ובאו לבית שבו אני נמצא. הם סיפרו לי שחיילים אילצו אותם באיומי נשק לפתוח דלתות ולהיכנס כדי לחפש אנשי חמאס.

"שלוש משפחות של קרובי משפחה שלי נשארו בבית, בעזבת עבד רבו. אחי, מוחמד עבדאללה עבד רבו, בן 65, אשתו, כלתו ושבעת הילדים שלה, בן הדוד שלי, מוחמד מוסטפא עבד רבו, בן 60, והמשפחה שלו, אחד עשר אנשים וגם אחי, זכי, בן 54 ושלושת הילדים שלו. אחד הילדים שלו, בן 17, נכה. המשפחות האלה נשארו בבית כי יש ביניהם חולים, או נכים או ילדים קטנים, והם לא יכלו ללכת ברגל. אנחנו עוד לא יודעים מה קרה לכל מי שנשארו. האחיינית שלי, ווג'דאן מוחמד מוסטפה עבד רבו, בת 28, אמרה לנו שהיא הצליחה לצאת מהבית רק שלשום, ביום שישי, 9.1.09, היא סיפרה שהיא הרימה דגל לבן ויצאה לרחוב, מול הצבא. יש שם המון צלפים של הצבא והם יורים על כל מה שזז. היא ביקשה מהם לתת לה לצאת כי אין לה חלב לתינוקת שלה. אחד החיילים ריחם עליה ונתן לה ללכת עם התינוקת שלה, והיא הצטרפה אלינו. היא אמרה לנו שהצבא הפציץ ושרף בתים.

"כל יום הצטרפו אלינו עוד אנשים מאלה שנשארו בעזבת עבד רבו אחרי שעזבנו. הם אמרו לנו שהצבא מגרש את כל התושבים בשכונות בעזבת עבד רבו. עד היום (11.1.2009) עדיין מגיעים אלינו קרובי משפחה מגורשים מהשכונות שם, מרחוב אל-מחכמה, מאל-עטאטרה ומא-סלאטין. פה בבית לא היה מקום לכולם ואנשים מחפשים קרובי משפחה אחרים בתי ספר. כולם חיים כמו בקופסת סרדינים.

"בין האנשים שהגיעו אתמול, 10.1.09, היה אכרם עאייש עבד רבו, בן 40. הוא אמר לנו שהצבא  שיחרר  בהדרגה את רוב האנשים. הוא אמר לנו שהוא היה בין האנשים האחרונים שהחיילים הכריחו להישאר, יחד עם עוד שלושה בחורים צעירים, חאמד פרג' עבד רבו, בן 28, ראמי מסבאח עבד רבו, בן 28, וראג'י מסבאח עבד רבו, בן 23. הם עוד נשארו כשהוא שוחרר. הוא סיפר גם שמאז שהצבא הגיע הידיים שלהם היו כבולות באזיקים ולא נתנו להם אוכל או שתייה. היו הפצצות וחילופי אש ממש לידם, והיה מאוד מסוכן.

"עכשיו אנחנו מאה אנשים בבית שקודם גרו בו שנים עשר אנשים. החיים קשים, המצב כאן איום ונורא. אנחנו חיים כמו במחנה צבאי. הגברים והנשים נמצאים בנפרד, כי אנחנו דתיים. יש כאן בערך שישים גברים וארבעים נשים. הגברים והנשים כמעט ולא רואים אחד את השני. ילדים קטנים מעבירים הודעות בין נשים לגברים. הגברים ישנים במחסן, בחדר המדרגות, בסלון ובכל מקום. אין מספיק שמיכות לכולם. כל ארבעה או חמישה אנשים מתחלקים בשמיכה. מי שאין לו שמיכות מתכסה בספוג או בכל דבר אחר. הרבה אנשים לא מצליחים לישון. אנחנו בקושי מנמנמים בגלל ההפצצות והמטוסים בשמיים.

"אין לנו מה לאכול. בקושי יש קמח. כל גבר מקבל בבוקר מנה אחת של לחם או תפוחי אדמה וצריך להסתדר עם זה כל היום. ילדים קטנים ונשים בהריון מקבלים יותר אוכל. אין חלב לתינוקות ואין תרופות לחולים. כדי לבשל אנחנו מבעירים עצים, או בדים וניילונים. אי אפשר לצאת מהבית, כי מסוכן מאוד. ההפצצות נמשכות כל הזמן. שמעתי שהצבא אומר שהוא מפסיק אותן למשך שלוש שעות בכל יום, אבל אנחנו לא הרגשנו את זה. ממילא גם בשוק אין אוכל. אומרים שמגיע לעזה אוכל וציוד סיוע אבל אלינו לא הגיע כלום, אפילו מים בקושי יש לנו. מאז שהתחילה הפלישה הקרקעית לא התרחצתי, אפילו לא שטפתי את הפנים בשביל התפילה. הצבא הפציץ מיכלי המים ואנחנו בקושי מצליחים להשיג בקבוקי מים. התקשרתי לסוכנות הסעד, לצלב האדום הבינלאומי ולסהר האדום. ביקשתי מהם שיביאו לנו אוכל ומצעים, אבל לא קיבלנו כלום. המצב מתדרדר. עוד מעט יגמר לנו כל האוכל. המים שנשארו לנו לא יספיקו ליותר מיומיים או שלושה. אם המצב הזה יימשך, ילדים קטנים עלולים למות מהתייבשות בגלל מחסור במים ובחלב. הם כל הזמן רעבים, והם כבר רזים מאוד".