אשרף ר'אזי פאלח עיסא, בן 19, הוא סטודנט ותושב עוורתא שבמחוז שכם. להלן העדות שגבתה סלמה א-דבעי בביתו בתחילת החודש: "ביום רביעי ה-16 בספטמבר ניסיתי להגיע למסגד אל-אקצא לתפילת הלילה ה-27 של הרמדאן, שהיא תפילה חשובה במיוחד, אבל המשטרה והצבא לא נתנו לי להיכנס כי אני בן פחות מ-50. חזרתי לרמאללה ואכלתי שם את הסעודה המפסקת של יום הצום, ואחר-כך לקחתי מונית לכיוון שכם. בסביבות השעה 22:00 בלילה ירדתי מהמונית ליד צומת יצהר כדי לתפוס טרמפ לעוורתא. הלכתי כמה מטרים בכיוון עוורתא וראיתי מכונית מגיעה מכיוון חווארה ופונה בצומת יצהר. לא שמתי לב איזו מן מכונית זו הייתה.
"המכונית עצרה כמה מטרים אחרי הצומת בכביש שמוביל להתנחלות יצהר ויצאו ממנו ארבעה מתנחלים. אני הלכתי בצד השני של הצומת. ראיתי ששניים מהמתנחלים מחזיקים אלות מעץ ונבהלתי. הבנתי שמשהו רע הולך לקרות. ניסיתי לברוח, אבל המתנחלים רצו אלי. הם הכו אותי בכל הגוף עם האלות וגם הרביצו לי עם הידיים ובעטו בי. הם צעקו עלי בעברית תוך כדי, אבל לא הבנתי כלום. נפלתי על הקרקע וצעקתי וקראתי לעזרה, אבל אף אחד לא שמע אותי כי כמעט לא היו אנשים בכביש בשעה הזו. הארבעה החזיקו נשק, אבל הם לא השתמשו בו. אחד מהם הכה אותי בשוק והרגשתי כאב נוראי.
"אחרי חמש דקות בערך ארבעת המתנחלים סחבו אותי למרחק של 15 מטרים מהכביש, זרקו אותי על הקוצים והעפר ועזבו לכיוון המכונית. היה חשוך ולא הצלחתי לראות טוב את הפנים שלהם, אבל ראיתי שהם היו בני עשרים ומשהו ושלכולם היו פאות וכיפות קטנות. למכונית שלהם הייתה לוחית צהובה.
"הרגשתי כאבים נוראיים, בעיקר בשוקיים ובבטן כי הם בעטו לי בבטן, אבל אחרי כמה דקות אספתי כוחות, קמתי והלכתי לכביש. סימנתי למכוניות בכביש לעצור ועצרה לי מכונית פרטית. הנהג שאל אותי מה יש לי וסיפרתי לו מה קרה. הוא הזמין לי אמבולנס של הסהר האדום בשכם. האמבולנס הגיע אחרי חמש דקות בערך והפרמדיקים לקחו אותי לבית החולים רפידיא בשכם. הרופאים שם עשו לי צילומים והתברר שיש לי שבר בעצם הקרסול של רגל ימין. הם אמרו לי שאני צריך להיות בגבס למשך 21 יום ונתנו לי משככי כאבים ואנטיביוטיקה. סבלתי מכאבים ביד ימין ובכל חלקי הגוף.
"כמה ימים אחר כך, ביום שני ה-21 בספטמבר, הלכתי להגיש תלונה במשרד הקישור הישראלי בשכם. בגלל שהרגל שלי בגבס אני לא יכול ללכת לאוניברסיטה, ואני מרגיש שאני משתגע מזה שאני כל הזמן בבית ובגלל הכאבים ברגל. בחג עיד אל-פטר לא יכולתי ללכת לשום מקום, לבקר קרובים או לצאת לטייל עם חברים, ונשארתי בבית".
