להלן עדותה של מדיחה אעבייד חאמד אבו הייכל, בת 70, אלמנה ואם לחמישה, עקרת בית תושבת תל רומיידה שבמחוז חברון. את עדותה גבה מוסא אבו השהש בביתה עבור הארגון לזכויות אדם "בצלם": "הבית שלנו צמוד להתנחלות תל רומיידה. כבר הרבה שנים אני סובלת מבעיות בלב, סכרת ולחץ דם וכל יום אני לוקחת 11 סוגים שונים של תרופות. בגלל המצב הבריאותי שלי, אני צריכה לנסוע הרבה למרפאות ולבתי חולים.
"ביום רביעי ה-8 באפריך, הייתה לי בצקת ברגליים והצבע שלהן נהייה כחול בגלל הסוכרת. אמבולנס של הסהר האדום הסיע אותי מהבית למרפאה הממשלתית ואחרי שבדקו אותי העבירו אותי לבית החולים עאליה לבדיקות נוספות. הרופא שמטפל בי בדרך כלל, איבארהים אל-הור, לא היה בבית החולים ואמרו לי שאוכל לקבוע תור למרפאה הפרטית שלו בחברון. קבעתי תור ליום שבת ה-11.4.09 אבל העדפתי לא לחזור לתל רומיידה בינתיים בגלל הקושי להיכנס אל השכונה ולצאת ממנה ובגלל המצב הבריאותי שלי. נשארתי בבית של בן אחותי.
"ביום שבת , בסביבות 10:00 בבוקר, נסעתי למרפאה של ד"ר איבראהים אל-הור. הוא בדק אותי, נתן לי תרופות חדשות והרגיע אותי. הבת שלי, הנאא הייתה איתי. אחרי הביקור אצל הרופא רציתי לחזור הביתה. התקשרתי לצלב האדום והם התקשרו למנהל האזרחי לתאם את החזרה שלי הביתה באמבולנס. אחר-כך, נסעתי עם הבת שלי הנאא למרכז הרפואי של סהר האדום הפלסטיני באזור H1 [שבשליטה פלסטינית] כדי לעלות על האמבולנס שאמור היה לקחת אותנו הביתה. הצוות הרפואי חיכה לנו ואמר לי ולהנאא להיכנס לאמבולנס. הנהג היה שאהר מוג'אהד והפרמדיק היה אחמד מח'אמרה.
"האמבולנס נסע וכשהגענו למחסום בכיכר גרוס, החייל במחסום התקשר בטלפון ואז נתן לנו לעבור. האמבולנס נסע דרך רחוב א-שוהדא לכיוון הבית שלנו. כשעברנו ליד השער של הבסיס הצבאי, חייל עיכב אותנו ודיבר עם הנהג של האמבולנס. הוא שאל אותו למה הוא נוסע ברחוב הזה. הנהג הסביר לו שתיאמנו את הנסיעה עם הצלב האדום ושגם החייל בכיכר גרוס נתן לנו לעבור, אבל החייל לא נתן לנו להמשיך לנסוע. הוא היה עצבני ואמר לנהג לחזור ולא להמשיך בנסיעה.
"בינתיים, בזמן שהנהג התכונן להסתובב ולחזור ראיתי ילד, שנראה בערך בן 12, שלבש בגדים לבנים, חבש כיפה והיה לו שיער ארוך ומתולתל. הילד פתח את הדלת של האמבולנס ליד הנהג וסגר אותה בכוח ואז הוא התכופף והרים אבן גדולה מאי התנועה. פחדתי שהילד מתכוון לזרוק עלינו את האבן והבת שלי הנאא התחילה לצעוק וביקשה מנהג האמבולנס שיסע מהר לפני שהילד יזרוק עלינו את האבן. החייל עדיין עמד בצד של האמבולנס ושם את היד שלו על החלון ואז הילד זרק את האבן הגדולה על הדלת האחורית של הניידת והיא ניפצה את השמשה ונפלה על המיטה בתוך האמבולנס. האבן שקלה בערך שלושה קילוגרמים. למזלי אני והנאא ישבנו על הספסל ולא נפגענו, אבל רסיסי זכוכית הקטנים התפזרו על הבגדים שלי. התחלתי לרעוד מפחד ולבכות. צעקתי ואחר-כך הייתי בהלם ולא הצלחתי לדבר. הבת שלי והפרמדיק ניסו להרגיע אותי ואז חדרה עוד אבן קטנה לתוך האמבולנס ונחתה ליד האבן הגדולה. שוב לא נפגעתי. החייל שעמד לידינו לא הפריע לילד לזרוק עלינו את האבנים ואחרי זה הוא נתן לו לברוח ולא עשה כלום.
"מיד אחר-כך הנהג של האמבולנס הסתובב ונסע בחזרה לכיכר גרוס. החייל שהרשה לנו להיכנס עדיין היה שם והנהג אמר לי שהוא שאל למה אנחנו חוזרים. בזמן שהחייל דיבר עם הנהג ראיתי יותר משלושים ילדים רצים לכיוון של האמבולנס. הילדים התחילו לזרוק אבנים על האמבולנס וחלק מהאבנים פגעו בו. הבת שלי זיהתה בין הילדים את הילד שתקף אותנו קודם. שמעתי את החייל צועק בעברית על הילדים והפרמדיק ירד מהאמבולנס במהירות, פתח לנו את השער ואנחנו נסענו משם.
"האמבולנס הסיע אותנו בחזרה למרכז הרפואי. הייתי בהלם ולא הפסקתי לבכות גם כשהגענו לשם. הפרמדיקים חיברו אותי למכשיר חמצן ואחרי זה הבת שלי לקחה אותי לבית של בן אחותי, מוחיי א-דין אל-השלמון ונשארתי שם עד היום. בגלל שהיה חג לא יכולתי לתאם את החזרה שלי הביתה מוקדם יותר עם הצלב האדום. היום החזירו אותי הביתה באמבולנס של הסהר האדום. ניידת משטרה וניידת של המנהל האזרחי ליוו אותנו והפעם המתנחלים לא תקפו אותנו. הגעתי הביתה בסביבות 12:30 בצהריים. ליד הבית עיכבו אותנו במשך חצי שעה בגלל שהיה מוביל מים שהעביר מים לצבא. מאז האירוע אני לא מצליחה להירגע. אני עדיין מפחדת ושומעת את הקולות של ניפוץ השמשה. אני לא יודעת אם אעיז שוב לנסוע באמבולנס, אני מפחדת".
