פרחאנה עבד אל-עזים חמאד אבו חג'אג', בת 32, היא עקרת בית ואם חמישה, תושבת ג'וחר א-דיכ שבמרכז רצועת עזה. להלן עדותה שגבה מוחמד סבאח בביתה עבור הארגון לזכויות אדם "בצלם" ב-20 באפריל האחרון:  "אני, בעלי וחמשת הילדים שלנו גרים בשכונת ג'וחר א-דיכ בעזה. השכונה שלנו נמצאת במרחק של שני ק"מ בערך מהגבול המזרחי עם ישראל. אנחנו גרים בבניין דו-קומתי שיש בו שלוש דירות. אני והמשפחה שלי גרים בקומה הראשונה, בדירה של ארבעה חדרים. בדירה השנייה באותה קומה גר אח של בעלי, סאלח עבד אל-כרים אבו חג'אג', עם אשתו, הבן שלהם והבת שלהם. אחותו של בעלי, מאג'דה, בת 35, ואמא שלו, ריא סלאמה אבו חג'אג', בת 64, גרו בדירה שבקומת הקרקע. אחיו של בעלי מאג'ד גר בבית השכן עם אשתו וששת הילדים שלהם.

"ב-27.12.08, מטוסי קרב ישראלים התחילו פתאום להפציץ בעזה. נשארנו בבית ולא יצאנו, חוץ מבעלי שהמשיך בעבודה החקלאית שלו. הוא עובד כשכיר בגידול עגבניות בחלקה שנמצאת מצפון לבית שלנו. בשבוע הראשון של המלחמה האזור שלנו היה שקט. לא היו הפצצות כי אין באזור הזה שום משרדי ממשלה, עמדות צבאיות, מוסדות או מטרות אחרות. זה אזור חקלאי עם שיש בו גם מטעי הדרים וזיתים. אין פה הרבה תושבים, רק עשרה בתים בערך.

"ביום שבת, 3.1.09 שמענו הפצצות אינטנסיביות ופחדנו מאוד. האחים של בעלי, מאג'ד וסאלח, לא היו בבית. ישבנו , יחד עם המשפחות שלהם בחדר פנימי בקומת הקרקע, בצד הדרומי של הבית. לא היה חשמל וישבנו לאור נרות באווירה של פחד וחרדה. כל הילדים בכו מפחד. בסביבות השעה חמש וחצי בבוקר של יום ראשון, 4.1.09, התפללנו שחרית ואחרי חצי שעה בערך שמעתי פיצוץ חזק שהרעיד את הבית. הבית התמלא אבק סמיך. מנאר, בת 13, הבת של מאג'ד,  נפצעה ביד.

"יצאנו מהחדר ויצאנו החוצה, כדי שהחיילים יראו אותנו וידעו שיש פה אזרחים. אמא של בעלי, שהיא אישה זקנה שצריכה עזרה בהליכה, לא יכלה לצאת מהר מהבית. הבת שלה, מאג'דה, עזרה לה ולקח להן בערך עשר דקות לצאת. כולנו עמדנו בערך רבע שעה מאחורי הבית, בוכים ומפוחדים. אחר-כך הלכנו לבית של שכן שלנו, מוחמד אל-עבד א-ספדי, במרחק של מאתיים מטרים בערך ממזרח לבית שלנו. ישבנו בבית של מוחמד עד השעה 12:00 בצהרים בערך ואז התקשר מאג'ד, אח של בעלי, ואמר שהצבא הורה לתושבים לצאת מהבתים וללכת למרכזי הערים. הוא סיפר לבעלי שהוא התקשר לצלב האדום וביקש מהם לבוא ולעזור לנו לצאת מהאזור, אבל הם ענו שהם מפנים רק פצועים וגופות של הרוגים ואין להם אפשרות לעזור.

"מאג'ד הציע לנו לצאת עם דגלים לבנים וללכת לכיוון רחוב סלאח א-דין, ומשם לאזור מרכז העיר עזה. יצאנו מהבית יחד עם בני משפחת א-ספדי. היינו ביחד 31 איש. אחמד א-ספדי, בן 25, הניף דגל לבן. אני הייתי מאחוריו יחד עם מאג'דה, שגם הניפה דגל לבן, והשאר הלכו אחרינו. התקדמנו מערבה בערך 250 מטרים וראינו שבהמשך הדרך מצד ימין יש עשרות טנקים. הטנקים היו במרחק של 150 מטרים מאיתנו בערך ואז אחד מהם זז וכיוון את התותח עלינו. באותו רגע, מוחמד א-ספדי, הבן של אחמד, והילדים התיישבו על האדמה כי פחדו שיירו עלינו. אחמד ומאג'דה נופפו בדגלים הלבנים, כדי שהחיילים יראו אותנו. פתאום, פתחו עלינו אש והתחלנו לרוץ לכיוון מזרח.

"חמותי, ריא, בת 64, הייתה מאחור כי היא לא יכולה לרוץ. בזמן שברחתי ראיתי את מאג'דה על האדמה. חשבתי שהיא שוכבת שם כדי לא להיפגע מהירי, ואמרתי לה: "קומי! קומי!", אבל היא לא זזה. בסוף הבנתי שהיא נהרגה מהירי. אחר כך עזרתי לחמותי ללכת. גם מוחמד א-ספדי עזר לה. ממזרח לבית שלנו יש שני חדרים מפח. נכנסנו לשם ונשארנו שם עשר דקות בערך. חמותי דיממה מהיד ומוחמד א-ספדי חבש לה את הפצע. אחרי פחות מחמש דקות הוא אמר לנו שהיא מתה. היה ירי אינטנסיבי ומוחמד הציע שנלך לבית שלו. הלכנו לשם והשארנו את חמותי על האדמה. בעלי התקשר לאחיו מאג'ד וביקש ממנו להתקשר לצלב האדום כדי שיבואו לפנות את חמותי ואת מאג'דה, אבל הם אמרו שהם לא יכולים להגיע. ישבנו בחדר המדרגות בבית של מוחמד א-ספדי. נשארנו ככה בלי אוכל או מים, בחושך. המצב היה רע מאוד.

"למחרת, יום שני, 5.1.09, בצהריים, החלטנו לצאת מהבית. הלכנו בערך קילומטר וחצי עד שהגענו לבית של חברים שלנו ממשפחת אבו ט'אהר. ישבנו שם שעה בערך ואז הגיע אמבולנס של שירותי ההצלה, ולקח אותנו לבית חולים אל-אקצא בדיר אל-בלח. השתחררנו  מבית החולים באותו יום וכל משפחה הלכה לבית של קרובים שלה. למרות שמאג'ד התקשר הרבה פעמים רבות לכוחות ההצלה השונים וביקש שייפנו את הגופות של חמותי, ריא, והבת שלה מאג'דה, הגופות נשארו בשטח עד שנגמרה המלחמה ב-18.1.09. את הגופה של מאג'דה מצאו מעוכה. כנראה שטנק עלה עליה. כשחזרנו לשכונה שלנו ראינו שהבית של מאג'ד, אח של בעלי, נהרס, וגם הבתים של מוחמד א-ספדי, פאייז חג'י והבית של איסמאעיל דר'ש נהרסו. הצבא גם גרף חלק מהשטחים החקלאיים".