על כולנו מוטלת האחריות לחשוב: איזה סוג של חיים אנחנו רוצים לחיות כאן? האם ערכי כבוד האדם, זכויותיו וחירותו הם אלה שמנחים אותנו, או שנקבל את ההיגיון של הימין ונשקע במאבק של יהודים מול ערבים על חלקת האדמה הזאת? כאשר אנחנו מדמיינים את דמותה של החברה והמדינה שאנחנו רוצים שיתקיימו כאן, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות שאנחנו חיים במדינה שיש בה לא רק ריבוי של עדות, דתות, מיעוטים וקבוצות אתניות, אלא במדינה שיש בה בני שני עמים ובארץ שיש בה שני עמים. זהו הקשר שאסור להתעלם ממנו.
ההכרה בכך שמדינת ישראל היא לא רק מדינה רב-תרבותית אלא מדינה שיש בה שתי קבוצות לאומיות, מחייבת אותנו להכיר בזכויות הלאומיות של המיעוט הערבי בישראל. האזרחים הערבים בישראל זכאים, לפיכך, לא רק לשוויון אזרחי, כאינדיבידואלים, אלא גם לשוויון לאומי, כקולקטיב. אם נתעלם מכך, לא נוכל להציע הסדר דמוקרטי באמת לחיים המשותפים שלנו במדינה.
הקונצנזוס הקיים כיום בקרב הציבור היהודי-הישראלי תובע מאיתנו, האזרחים הערבים בישראל, לבחור בין האזרחות שלנו לבין ההשתייכות הלאומית שלנו. זו נקודת מוצא מוטעית, שאי-אפשר להתקדם ממנה לכיוון של שוויון מלא.
לפני כמה שנים ניסחו ארגוני החברה האזרחית של האוכלוסייה הערבית את "מסמכי החזון העתידי", בהם ניסינו להגדיר את יחסינו עם המדינה. מסמכים אלה ממשיכים להיות חשובים, ויכולים להיות מסגרת לדיון בשאלה מורכבת זו.
במערכת בחירות זו, מקצת ממי שמזהים עצמם כנמנים עם מחנה השמאל הציוני נזכרים בקיומם של האזרחים הערבים, בעלי זכות ההצבעה, ומתחילים להבין את התרומה האלקטוראלית שלנו להבסת שלטון ימין. כאישה, אני יודעת מה המשמעות של להיות "שחקנית ספסל", ואני חשה בנימות כאלה גם עכשיו. פתאום, כשצריך להציל את כולנו מהימין הקיצוני – נזכרים בציבור הערבי, ורוצים שנהיה שותפים. אבל מה יקרה אחר-כך? האם נידחק הצידה פעם נוספת? מתבקש להיזכר כאן בבחירות 1999, בהן הצביעו 95% מהאזרחים הערבים בעד אהוד ברק לראשות הממשלה, ואילו אחרי הבחירות – לא רק שסיעת חד"ש ושאר הכוחות הפוליטיים הפעילים בקרב הציבור הערבי זכו בהתעלמות, אלא שממשלת ברק גם המיטה עלינו את אוקטובר 2000.
אחת המטרות העיקריות בהקמת הרשימה המשותפת – לה שותפות חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל – היא לשים סוף לשלטון הימין. אבל אין פירוש הדבר שאנחנו הולכים באופן עיוור אחרי הנהגת המרכז-שמאל, נטולי תנאים ונטולי דרישות.
ניסיון שעומד לנגד עינינו הוא זה של ממשלתו של יצחק רבין, שהוקמה ב-1992 ונזקקה לתמיכת "הגוש החוסם", שכלל את חד"ש, כדי להמשיך ולהתקיים. בכל רגע הייתה לנו האפשרות למשוך את תמיכתנו מהממשלה ולגרום לכך שתיפול. השתמשנו בתפקיד הזה באחריות, משום שתמכנו בכל מהלך שיקדם שלום צודק ויקדם שוויון לאוכלוסייה הערבית.
ידוע היטב שהימין מבקש לעשות דה-לגיטימציה לאוכלוסייה הערבית, אולם זה לא נעצר שם. הדה-לגיטימציה תגיע גם למי שנשען על תמיכת האזרחים הערבים ותמיכת השמאל הרדיקלי. הימין מתחיל בלהתקיף אותנו, אבל הוא ממשיך במתקפה נגד השמאל הציוני, שחלקים גדולים ממנו חוששים לפיכך משיתוף פעולה עם האזרחים הערבים. אווירת פחד זו צריך לשבור.
כדי לעשות זאת, הכרחי לדבר על הדמוקרטיה שאנחנו רוצים לראות כאן. זו חייבת להיות חברה דמוקרטית המכבדת את זכויות האזרח, אבל גם מבטיחה זכויות חברתיות – למשל, דיור ציבורי. בהקשר זה חשוב להעיר, כי כדי שהחברה הזו תראה נגד עיניה את כלל האזרחים, עליה להביא בחשבון גם את הצרכים הספציפיים של האוכלוסייה הערבית, הסובלת מבעיות ייחודיות. בהקשר של דיור ציבורי, למשל, לא מספיק לדבר על חידוש מלאי הדירות בדיור הציבורי, אלא חובה שנדבר גם על תכניות המתאר של היישובים הערביים. ואם מדברים על עוני, חובה שנדבר לא רק על הצורך להיאבק בו, אלא גם שלא נשכח מהי דמותם של אלה הסובלים מהעוני העמוק ביותר. הרי, שניים מתוך כל שלושה ילדים ערבים חיים מתחת לקו העוני.
זו משימה גדולה, ולא יהיה פשוט להשיגה. נחוץ להגדיר מחדש את יחסה של המדינה לאזרחיה הערבים ואת מקומם בה, נחוץ להגשים שוויון מלא בכל תחומי החיים, ונחוץ להגיע לשלום צודק בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית שתקום בצידה. יידרשו, לשם כך, החלטות קשות. שמאל עקבי הרוצה ללכת בדרך זו – יידרש להביע עמדה ברורה ולא מתרפסת.
אנחנו – הערבים והיהודים הנאבקים לשלום, לשוויון ולצדק חברתי – נחושים ללכת בדרך זו, ואנחנו מזמינים את כל מי שמוכנים לעשות את המסע הזה, להצטרף אלינו וללכת יחד.
דבריה של עאידה תומא-סלימאן בכנס על האמנה הדמוקרטית פורסמו
