מאת תמר גוז'נסקי

 

בתחילת שנות ה-50, עם התפנית של ממשלת בן-גוריון לעבר תלות פוליטית מלאה במעצמות האימפריאליסטיות, לרבות בארצות-הברית של עידן "ציד המכשפות" האנטי-קומוניסטי – התנכלו הצנזורה הצבאית ושר הפנים שוב ושוב ליומון "קול העם" ולעיתון "אל-אתיחאד", ביטאוני המפלגה הקומוניסטית הישראלית. אחת מאותן התנכלויות, שימשה נקודת המוצא לפרשה, שהגיעה עד לבית המשפט העליון.

 ב-18 במרס 1953, הקדיש "קול העם" את מאמר המערכת לסכנות הטמונות במדיניות הממשלה. תחת הכותרת "ילך אבא אבן להילחם לבד…", יצא מאמר המערכת נגד הסכמתו של אבא אבן, אז שר החוץ, להעמיד 200 אלף חיילים לרשות צבא ארה"ב במקרה של עימות עם ברית המועצות. באותו גיליון גם נמסר, כי סיעת מק"י בכנסת תבעה להעלות לדיון דחוף את הצהרתו של אבא אבן בפתיחת ועידת "מלווה העצמאות" בניו-יורק.

מאמר המערכת, הכתוב בלשון חריפה, קובע, כי הכרזתו של אבן מלמדת, "שממשלת בן-גוריון נדחקת לשורות הראשונות של מחנה מציתי המלחמה".

בהמשך קורא המאמר: "נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון, המספסרת בדם הנוער הישראלי".

לפי הנחייה של בן-גוריון, החליט שר הפנים דאז, ישראל רוקח, להעניש את "קול העם", וזאת בהתאם לסמכותו לפי  פקודת העיתונות הבריטית, שנותרה בתוקפה. בצו הסגירה נכתב:

"הואיל ובגיליון 'קול העם' מיום 18.3.1953, בעמוד הראשון, פורסם מאמר ראשי תחת הכותרת 'ילך אבא אבן להילחם לבד…', שיש בו, לדעתי, כדי לסכן את שלום הציבור:

על כן אני, שר הפנים, מצווה בזה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 19(2) לפקודת העיתונות פרק 116, שפרסום העיתון 'קול העם' יופסק לתקופה של 10 יום מהתאריך דלמטה.

י. רוקח, שר הפנים, 22.3.53"

צו הסגירה הגיע למערכת עוד ביום ששי, כדי להבטיח ש"קול העם" לא יופיע ביום א', 22.3.53.

נוכח צו הסגירה, החליטו הנהגת מק"י וצוות המערכת לנקוט שני צעדים: האחד, להמשיך ולהוציא את העיתון; השני, לעתור לבית המשפט נגד הצו.

וכך, כבר במוצ"ש, 21.3.53, הופיע והופץ עיתון שכותרתו הייתה – "חירויות העם בסכנה!". מתחת לכותרת נכתב: "הוצאה חד-פעמית של חבר הכנסת ש. מיקוניס". הפרסום היה במתכונת הידועה של "קול העם". בעמוד הראשון פורסמו ידיעה ראשית מפורטת על צו הסגירה וגילוי דעת של הוועד המרכזי של מק"י, שכותרתו: "יבוטל האיסור השרירותי על 'קול העם'! נגן על חופש העיתונות!".

בגילוי הדעת נכתב, בין היתר:

"שר הפנים רוקח פקד שוב על סגירת 'קול העם' ל-10 ימים לפי סעיף מסויים של חוק הפקר בריטי-קולוניאלי, אשר נגדו לחם בעבר כל העם.

התדעו מה ה'חטא'?! התדעו מה הרוגז?!

ה'חטא' הוא ש'קול העם' מחה נגד הכרזת אבא אבן בדבר העמדת 200 אלף חיילים ישראלים לרשות אמריקה למלחמה נגד ברית-המועצות.

הרוגז הוא על כי 'קול העם' יעץ לאבא אבן, כי אם רצונו בכך, ילך להלחם לבד – בלעדינו. אין לו רשות לספסר בבורסה של ניו-יורק בדם בנינו ובנותינו!

לפי דעתו של רוקח ולפי דעתם של אפוטרופסיו האמריקאים, המחאה הפטריוטית נגד הכרזת אבא אבן 'מסכנת את שלום הציבור'. האין זו הפקרות גסה מצד שר הפנים רוקח?! האם נשלים עם ההתנקשות הפושעת בדבר האמת, בחופש העיתונות?!"

למחרת, ב-22.3.53 (יום כניסת הצו לתוקפו), וביום שאחריו (23.3.53) הופיעו עוד שני גיליונות מיוחדים, במתכונת "קול העם", והפעם כ"הוצאה חד-פעמית של חברת הכנסת אסתר וילנסקה".

במקביל להוצאת העיתונים החד-פעמיים, פנתה חברת "קול העם", באמצעות עו"ד וייצנר, לבית המשפט העליון בבקשה להוציא צו על תנאי נגד החלטת שר הפנים. הבקשה נידונה ב- 23.3.53, ובסיומה הוציא בית המשפט העליון צו ביניים, שבו נדרש שר הפנים לנמק תוך 15 יום, מדוע לא יבטל את צו הסגירה. במקביל, התיר בית המשפט להוציא לאור את "קול העם" עד לתשובת השר.

ואכן למחרת, ב-24.3.53, שב "קול העם" להופיע במתכונתו הרגילה, כאשר כותרתו הראשית הייתה: "חודשה הופעת 'קול העם' בעקבות צו על תנאי של ביה"ד העליון נגד י. רוקח". במאמר ראשי באותו גיליון, שהוקדש לחופש העיתונות, נכתב, בין היתר:

"יידע מר רוקח ואפוטרופסיו, כי את קול המאבק לשלום ולעצמאות לאומית – את 'קול העם' – אי-אפשר להשתיק. 'קול העם' ימשיך, וביתר שאת, למלא את תפקידו הציבורי כיאה לעיתון קומוניסטי – הוא ימשיך לגייס את הציבור, וביתר כוח, נגד המזימות השטניות של הפיכת מולדתנו לבסיס מלחמה אימפריאליסטי, נגד האבטלה והמחסור, נגד הפאשיזציה של החיים הציבוריים, בעד הגנת החירויות הדמוקרטיות".

אחרים כתבו, אותם לא סגרו

הכרזתו של אבא אבן על אודות 200 אלף החיילים הישראלים לא פורסמה רק ב"קול העם". הידיעה פורסמה ב"הארץ" ב-9.3.53, ובהמשך גם בעיתון "המודיע". לפי הידיעה, בוועידת מלווה העצמאות הכריז הנרי מורגנטאו (שר האוצר של ארה"ב), "כי "כאשר תבוא שעת מבחן תעמיד ישראל 200 אלף חיילים לצד ארצות הברית". כתב "הארץ" הוסיף, כי אבא אבן הביע את הסכמתו המלאה להודעה זו בציינו: "מר מורגנטאו לא העריך במידה מספקת את כושר הגיוס של ישראל".

התייחסות רשמית ראשונה לדברים שצוטטו מפי מורגנטאו ואבן הייתה רק ב-25.3.53, כאשר בן-גוריון מסר  בכנסת הודעה, לפיה מורגנטאו אכן אמר מה שצוטט בשמו. אולם בן גוריון הכחיש, שאבא אבן סמך ידיו על הכרזת מורגנטאו.

עוד בטרם הכחיש בן-גוריון את הסכמת אבא אבן, יצאו עיתונים שונים נגד צו הסגירה. "הארץ" (23.3.53) יצא במאמר מערכת נגד החלטתו השרירותית, הפוגעת בחופש העיתונות, של שר הפנים, בציינו כי מאמר המערכת של "קול העם" אינו חורג מגדר של הסברה. גם העיתון "הצופה" (ביטאון המפד"ל) מתח באותו יום ביקורת על שר הפנים בכותבו: "היום סוגר שר הפנים עיתון הקומוניסטים. היכן היא הערובה, שמחר לא יסגור עיתון שני, אשר מבקר את מעשיו, וגם הוא ייכלל בגדר ש'יש בו, לדעתי, כדי לסכן את שלום הציבור'?"

כך נולד בישראל חופש העיתונות

חשוב לזכור, כי מאז קום המדינה, חופש הביטוי אינו מעוגן בשום חוק, ואילו חוקה, המקבעת את זכויות היסוד הדמוקרטיות, לא הייתה (ואין עד היום, פרט לכמה חוקי יסוד). בן-גוריון עצמו, שטבע את האמירה – "בלי חירות ומק"י", רמס ברגל גסה תפיסות דמוקרטיות בסיסיות.

בעתירה שהגיש "קול העם" נגד צו הסגירה דנו השופטים שמעון אגרנט (ראש ההרכב), יואל זוסמן ומשה לנדוי. את פסק הדין שלהם הם פרסמו ב-16 באוקטובר 1953.

 בהתרסה כלפי הצעדים והעמדות של בן-גוריון וממשלתו, קבע השופט אגרנט בפסק הדין התקדימי, כי חופש הביטוי הוא "זכות עילאית", שהקיום שלה הוא התשתית לכל חירויות האזרח האחרות. השולטים, נכתב בפסק הדין, אינם מושלי הציבור, אלא נציגיו, ולכן הממשלה וראש הממשלה עומדים לביקורת, וגם ניתן להחליפם בכל עת.

יחד עם זאת קבע אגרנט, כי "הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח". אגרנט ניסח את הנוסחה, לפיה יש לאזן בין שיקולי ביטחון לבין עקרון חופש הביטוי:

"העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא 'קרובה לוודאי'".

פסק הדין, בתביעה שהגיש "קול העם", הפך התשתית של חופש הביטוי בישראל. אמנם במשך כשני עשורים התעלמו ממנו, אך החל משנות ה-70 הוא הוחזר לשיח המשפטי – תחילה באוניברסיטאות, ובהמשך – בפסקי דין של השופט אהרון ברק, שהפך אותו לעוגן בפסקי דין שעניינם היה זכויות דמוקרטיות ומגבלות הפסילה בידי הצנזורה.