סרטם החדש של האחים כהן: כרוניקה של כישלון ידוע מראש

מאת לילך ובר

סרטם של האחים כהן "בתוך לואין דיוויס" משרטט דיוקן של מוזיקאי ברגע של ליקוי מאורות, בו מבצעים של שירי עם פינו את מקומם במרכז הסצנה לסינגר-סונגרייטרים, ומציע נחמה מערסלת בתיאור פיוטי של אפשרות של שקיעה תרבותית.

ב-"שירה סיפורית" כותב מארק סטרנד: "מה שמטריד אותי זה שהסיפור אינו מעניק שום מסגרת עקבית, לא בזמן ולא במרחב. הסיפור שבו הגיבור יוצא למסע, ומאמין שהוא מתקדם, למרות שבעצם הוא נשאר במקום ולא זז. והגיבור עצמו הופך לדבר היחיד שמקשר בין האירועים, הוא עצמו הסיפור, הוא עצמו האשליה הנוראה שיש סיפור, הסיוט של חוסר הממשות שלו עצמו".

 2014-03-03_204103

מתוך הסרט

בסרטם האחרון של האחים ג'ואל ואיתן כהן, הפרוטגוניסט לואין דיוויס (אוסקר אייזק) הוא סינקדוכה לסצנת הפולק בגריניץ' וילג' בניויורק, בתחילת שנות השישים. בניגוד לסרטים מוזיקליים ביוגראפיים, אשר מספקים נרטיב לסיפור הצלחה, העיסוק בדמות פיקטיבית מאפשר לספר סיפור של כישלון. הדמות אומנם מבוססת על זיכרונותיו של זמר הפולק דייב ואן רונק, אשר השפיע ועודד את בוב דילן וג'וני מיטשל בתחילת דרכם, אבל גם חורגת ממנה.

בסצנה הראשונה, לואין דייויס מופיע במועדון ומבצע את השיר "Hang Me, Oh HangMe" המזוהה עם דייב ואן רונק. התחלה מורבידית וסמלית, אשר רומזת שלשירים יש תפקיד, נניח, עלילתי ולא רק אווירתי, בסרט בו השחקנים הם גם מוזיקאים. ברבים מהשירים בסרט, חלק מהקהל באולם הימהם קול שני. מדובר ברגע תרבותי שיש לו המשכיות גם כיום. עם זאת, לצופַה החסרה את הרקע התרבותי המתאים, לוקח זמן לשים לב שמדובר בסרט תקופתי, ולא באוסף היפסטרים עכשווי.

אני מתפתה לראות ברגע שמתאר הסרט – בו זמרים עם קול יפה ולוק מלוקק, מפנים את מקומם לבוב דילנים מחוספסים יותר – מעין תמונת מראה לאחד מהרגעים המוזיקליים שאפשר לזהות כיום. אחרי שתחרויות השירה הטלוויזיוניות למיניהן הביאו למרכז הבמה את בני דמותם של הזמרים שבסרט, אולי אפשר להיאחז ברגע התרבותי שהסרט מציע, ולקוות לליקוי מאורות עכשווי אשר יפנה אותם ממרכז הבמה.

האם ניתן להאשים את לואין דיוויס בחוסר אותנטיות? זו תהיה הגזמה או יהירות. הלא מדובר בדמות פיקטיבית. כזאת שישנה על ספות של מי שאפשר, מכניסה להריון חברה של מישהו אחר, ולוקחת איתה חתול כי הדלת נטרקה אחריו, ונער המעלית הוא נער מעלית.

עוד אפשרות רומנטית היא לראות בסרט סיפור אהבה בין איש וחתול. האנלוגיה הזו גם מראה עד כמה החוסר בבית הוא לא טבעי עבור חתול, בה במידה שהוא לא טבעי עבור מוזיקאי, אשר מסתובב עם גיטרה וצריך למצוא מקום להשאיר אותה, כדי לא להיסחב איתה.

רגעי האינטימיות היפים ביותר בסרט הם בקשר עם החתול. העימותים עם החברים והמכרים של הגיבור – שהם בלתי נמנעים, שכן הוא תלוי בהם כדי לספק את צרכיו הבסיסיים ביותר – נמוגים כאשר דיוויס דואג לחתול. וגם כאשר הוא לא יכול יותר – זה מכמיר את הלב.

במבט גס זה עשוי להיראות כמו סיפור חניכה: הקונפליקט בין המחויבות לאמנות לבין הצורך בפרנסה, בין קריירה במוזיקה לבין תעסוקה יציבה בצי הסוחר, כאשר חוסר ההצלחה המסחרית הוא לא חוסר הצלחה אמנותית. גם אם מהלכי הקריירה האמנותית עשויים להיתפס כאורח חיים מנוון, שלא מותאם לציפייה החברתית להתברגן בפרברים, גם אם אתה שר ומנגן לפרנסתך.

האם היחס הסנטימנטלי של לואין דיוויס למוזיקה שלו קשור להתמודדות עם ההתאבדות של השותף שלו? האם החספוס נובע מההצלחה שמתמהמהת, או מייצר אותה? האם זה משנה? הדרמה הקאמרית עם הקווים הקומיים מספקת אפשרות לבחינה עצמית, אשר לא תמיד מורגשת בסרטים אמריקאים מהזרם המרכזי.

כמו בשיר של סטרנד, המסע של לואין דיוויס משאיר את הגיבור באותו המקום, כחוט המקשר בין אוסף של דמויות.