"כיבוש מבית: מקורות ההפיכה המשטרית", ספרו של מיכאל ספרד, עו"ד ופעיל זכויות אדם, יצא לאור לאחרונה בהוצאת קרן ברל כצנלסון. הספר מופנה למאות אלפי הישראלים שגדשו את הרחובות שבת אחר שבת, צומת אחרי צומת ויחד עם זאת הדחיקו את פיל העליונות היהודית והכיבוש שבחדר. ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין" והעומד בראש משרד עורכי דין מצליח בשני העשורים האחרונים, מייצג את קורבנות הכיבוש בתיקים שונים בבג"ץ. במקביל הוא מנסה לפקוח את עיניהם של מאות אלפי אנשי המרכז-שמאל לגבי עוולות המשטר.

בפתח הדבר לספר, מביע ספרד תרעומת ותסכול נוכח התנהגותם של מאות האלפים שיצאו לדרוש דמוקרטיה אך הסיתו את מבטם מאי-הצדק המשתרע לאורכה ולרוחבה של הארץ: "כך התבהר לי שאנחנו לא באמת באותו מאבק; שהמאבק שלהם הוא אחר לגמרי; שאולי אחת הדרישות שלנו – סיום הכיבוש הישראלי וחירות פלסטינית – חופפת, אבל המניעים לדרישה הזאת שונים לגמרי". יש מקום לתהות מדוע להצטרף להפגנות למען שימור המשטר הלא צודק הקיים, שראשיהן מסתפקים בהגנה על זכויות הרוב היהודי בלבד הנמצאות בסכנה מצד שלטון תאב כוח ושררה. התשובה היא שהפגנות במהותן אינן סטטיות ואנשים אינם סטטיים. דעותיהם ומאווייהם של אנשים משתנים, ומפגשים בלתי אמצעיים הקורים בהפגנות משפיעים על תפיסות עולמם.

הגוש נגד הכיבוש

אנשי "הגוש נגד הכיבוש" דיברו בשפה אחרת מהרוב המוחץ של המפגינים, ובכל זאת, עשרות מהם התעקשו להגיע להפגנות המיינסטרימיות ולחשוף בפני הציבור את המציאות בשטחים הכבושים שאינה מקבלת בימה והתייחסות. הגוש היה הצלחה, ובתקופה שלפני 7 באוקטובר החלו להופיע פה ושם דוברים עם מסרים שונים מהמסרים הרגילים. מעל בימות ההפגנות החלו לדבר באופן גלוי על פתרון שתי המדינות ועל שוויון לכל האזרחים, יהודים וערבים. גנרלים וראשי ממשלה לשעבר כמו אהוד אולמרט ואהוד ברק החלו להשמיע זמירות על מרי אזרחי ושינוי מן היסוד.

ספרו של ספרד איננו מחדש לפעילי זכויות אדם ומתנגדי הכיבוש שלמדו וחקרו את המשטר הישראלי על שתי זרועותיו: האזרחית והצבאית. הוא נכתב עבור האנשים עמם עמדנו אנחנו, מתנגדי הכיבוש, שכם אל שכם. אלו שנעו באי- נוחות וזעפו בראותם את תמונותיהם של הילדים המורעבים מעזה במרחק של מטרים ספורים מתמונותיהם של החטופים הישראליים. לספקנים שעוד מאמינים בצדקתו של המשטר או בפעולותיו, מציע ספרד לצעוד כמה צעדים נוספים, להרחיב את יריעת הביקורת ולסמן את מחוללי ההפיכה המשטרית, המתנחלים הכהניסטים שמחה רוטמן, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, כאבות חיסול יסודות המשטר הדמוקרטי החלקי והפגום ששרר בארץ.

סמוטריץ', הנקרא שר האוצר אך בפועל הוא שר ההתנחלויות במשרד הביטחון, רקם את הסיפוח המשפטי. "המהפכה המשטרית שממשלת ישראל מבצעת על ידי שינוי המבנה הממשלי הישראלי בגדה אינה כוללת בינתיים הכרזת סיפוח. למרות זאת, מדובר בסיפוח. סיפוח הבנוי מאלפי פרטי -פרטים, סיפוח באלף חתכים", נכתב בספר. למעשה, הצעדים לביטול עילת הסבירות ולשינוי הרכב הועדה למינוי שופטים הם רק חלק משינוי משטרי כולל שהממשלה מחוללת. אך פרטי השינוי הם כה בירוקרטיים שאינם ידועים לרוב הציבור. סמוטריץ', בעזרתם הנאמנה של אנשיו, סיפח דה יורה את ההתנחלויות לישראל גם אם ללא כל הכרזה רשמית.

בג"ץ מעניק הכשר להתנחלויות

כמשפטן מצביע ספרד גם על תפקידו של בג"ץ בהכשרת שרץ ההתנחלויות. הוא כותב כי במובן זה ההפיכה המשטרית של המתנחלים היא ממש "רצח אב". ביד אומן הקימו משפטנים ישראליים בשטחים משטר אזרחי נפרד לישראלים ומשטר צבאי לפלסטינים. אלה גרמו לקהילה הבינ"ל להאמין כי השטחים מוחזקים לזמן מוגבל, עד שישררו התנאים למשא ומתן בין הישראלים לבין הפלסטינים. פסיקה אחר פסיקה, החלטה אחר החלטה, קם לו בכמעט שישים שנה משטר עליונות יהודית המאיים לכלות את יוצרו ובוראו, בית המשפט העליון. זו קביעה מעניינת של ספרד. בתי המשפט, שהם מעוז הליברליות וזכויות האזרח, הגנו על אורח החיים החילוני והכשירו נישואים חד-מיניים. אך גם יצרו במו ידיהם את פרי הבאושים הזה. ספרד: "מערכת המשפט הישראלית היא בורג מרכזי בשימור האתנוקרטיה הישראלית. בית המשפט הישראלי אולי קידם סדר יום ליברלי של זכויות יסוד, אבל לא שכח לרגע, גם בתוך הקו הירוק, שהוא משרת רק לאום אחד". זו נקודה שראוי לפתח במאמרים ובספרים נוספים.

לקראת סופו של הספר, נעזר מיכאל ספרד בסיפורם של האזרחים הבדואים בנגב כדי להנכיח את התפשטות המשטר האתנוקרטי מהשטחים הכבושים לתוך שטחי המדינה: "אין מנוס מהתובנה שההפרעה האישיותית החברתית הזאת אינה מוגבלת גיאוגרפית – לשטחים הכבושים; או בזמן – לשנים האחרונות". הצהרותיהם של כל ראשי המפלגות מיאיר גולן ועד בנט מעוררות קבס. הקריאה לגיוס חרדים היא זריית חול בעיני הציבור. אלה המאמינים בדמוקרטיה ובזכויות אדם צריכים לשאול עצמם לקראת הבחירות שאלות קשות ולקבל החלטות קשות. דמוקרטיה זה גם סיום הכיבוש, הסדרת היישובים הלא מוכרים בנגב, טיפול בפשיעה בחברה הערבית והקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל.