איל ויצמן, פרופסור לתרבות חזותית ומרחבית באוניברסיטת גולדסמית', מציג נקודת מבט ייחודית על עקירת הבדואים מהנגב. בניגוד לגדרות או לחומות המקיפות את הארץ, תוואי המדבר אינו קבוע. הוא משתנה יחד עם שינויי אקלים, ייעור ועיבוד קרקעות.
על פי ויצמן, שינויי האקלים הם מטרה העומדת במרכז המפעל הקולוניאלי – בשונה מגישות הנוטות לראות בשינויי האקלים תוצר לוואי של הפיתוח המודרני. בספר מרתק זה, משורטט סיפורו של העימות בין הבדואים בנגב למדינת ישראל, החמושה בכלים צבאיים ובירוקרטים, שחלקם מתחפשים ל"אקולוגיים".
"כולנו אום אל–חיראן", הפגנה בבאר–שבע, 3 במארס 2016 (צילום: אקטיבסטילס)
דבריו של המושל הבריטי של סיני, מייג'ור ג'ארוויס, "לא היו הערבים בני המדבר, אלא דווקא אבותיו", מהדהדים לאורך כל הספר. גם המזרחן הנרי פאלמר אמר דברים ברוח זו: "היליד הבדואי מביא עמו הרס, אלימות והזנחה […] מישורים פוריים רבים […] נהפכו בעוצם ידו לשממה שחונה וחרבה". במהותה, זוהי התפיסה הקולוניאלית. "הפרחת השממה" והחקלאות בנגב הן חלק מהמיזם הזה, מעשה ואידיאולוגיה.
היער יהפוך אותנו לאירופה
כמה מאדריכלי הגירוש של 90% מתוך 100,000 הבדואים שחיו בנגב בשנת 1948 גם החזיקו במקביל במשרות "אקולוגיות". יוסף וייץ, לדוגמה, היה חבר "ועדת הטרנספר", וגם בוועדת הייעור של קק"ל. לימים, מונה למנהל הראשון של מינהל מקרקעי ישראל. גיבור אחר בסיפור הוא אוטו ורבורג, פרופסור לבוטניקה שהתמחה בחקלאות קולוניאלית, וכיהן גם כנשיא ההסתדרות הציונית בשנים 1921-1911. "הוא גרס שיערות יוכלו להפוך את האקלים המקומי לאירופאי יותר, להוריד את הטמפרטורות ולהגדיל את כמות הגשמים", כותב ויצמן. וייץ היה מפורש יותר: "יערות לא נועדו רק לשנות את האקלים, אלא גם לשמש כהכרזה על טבעיותה של הריבונות היהודית ולסייע בקביעת עובדות גיאופוליטיות בשטח".
ב-1966, לאחר נטיעת היער הגדול בישראל, אמר ורבורג בנאום שנשא: "היער מגלם שילוב של היגיון אקולוגי עם היגיון צבאי ומאפשר להדוף את המדבר באמצעות עצים, ובכך ליצור איזור ביטחון לעם ישראל". ייעור המדבר וייהוד הנגב הם שני נושאים שאינם ניתנים להפרדה. אפשר גם להצפין ולראות יערות שניטעו על חורבות כפרים פלסטיניים בגליל, או פרדסים שניטעו על חורבות כפרים באזור המרכז.
ב-2008, לרגל 60 שנה למדינת ישראל, נתקבלו שתי החלטות. "חוק נטיעת עצים", הקובע יעד נטיעה של 7,000,000 שתילים במשך שלוש שנים; וכן תיקון לחוק היערות, הקובע כי כריתת עץ בוגר מתאפשרת רק תחת אישור מגורם מוסמך (ברוב המקרים, פקיד היערות האחראי מטעם קק"ל). בפועל, זוהי הפונקציה האחת של מפעל הייעור, מניעה בפועל של שיבה או של התרחבות יישובים ערביים קיימים.
ואולם, אסור להתעלם מהממד האידיאולוגי, הקושר לאורך כל דרכה של ההתיישבות הקולוניאלית בין חקלאות, אקלים ותנאים חברתיים. "מפעלי התיישבות מצפון אמריקה ועד אוסטרליה", מסביר ויצמן, "ביקשו להנדס את האקלים מחדש […] העמים הילידיים גורשו או נטבחו. אף שהמטרה הייתה להפריח את השממה, הפרחים נבלו, האגמים יבשו ומי הים גאו".
האמונה, שיער מדומיין קדם למדבר, הולכת יד ביד עם הנרטיב לפיו העם היהודי שב לארצו–מולדתו לאחר אלפיים שנות גלות. לפיכך, נישול היליד הפלסטיני הופך להכרחי באותה מידה שייעור המדבר הוא בעל היגיון סביבתי, שניהם שלבים בדרך ל"השבת" החברה למצבה ה"טבעי". "הסיירת הירוקה" גם היא חלק מהסיפור: את סמכויות "שומרי הטבע", הרחיב אריאל שרון כשר חקלאות והפקיד אותה על "שיטור מדברי" ב-1977. "הם היו קושרים יתדות של אוהל לג'יפ ונוסעים. הם היו מחוררים את הג'ריקנים שלנו כדי שייגמרו לנו המים […] הם ירו בכלבים שלנו, אפילו שהם ידעו שאין להם כלבת" מצטט ויצמן את אחד העדים.
היסטוריה מתמשכת
לאורך הספר נשזרים תצלומי אוויר נדירים ומפות. בתצלומי אוויר בריטיים מינואר 1945, אפשר לראות התיישבות בדואית נרחבת ורציפה, כולל אדמות מעובדות, בכפר ה"בלתי–מוכר" אל–עראקיב, שעמד במרכז המאבקים של הבדואים בשנים האחרונות.
באחת התמונות נראים בבירור בתי משפחת אל–עוקבי שתבעה בעלות על אדמות. בתום חמש שנות מאבק קבעה שופטת, כי האדמות שייכות למדינה. ב-14 במאי 2015, נדחה ערעור המשפחה בבית המשפט העליון. מוסיף ויצמן: "שתי החלטות נוספות ניתנו על ידי בית המשפט העליון באותו חודש, שנודע כ'מאי השחור'. עשרה ימים קודם לכן, ב-4 במאי 2015, דחה בית המשפט העליון בקשה להוצאת צו ביניים של תושבי היישוב הבדואי ח'רבת סוסיא השוכן על גבעה בדרום הר חברון […] למחרת, ב-5 במאי 2015, דחה בית המשפט העליון את עתירת תושבי הכפר הבדואי אום אל–חיראן נגד הריסתו, ובכך סלל את הדרך להקמתה של חירן".
זהו ההקשר שבו יש לקרוא את הספר הזה. לא רק כתב אישום נגד החקלאות הקולוניאלית, ולא רק תיעוד ההיסטוריה הפוליטית של הפלסטינים בנגב, אלא חלק מההווה. ב-3 במארס 2016, הפגינו ועדות עממיות מטעם מהכפרים אום אל–חיראן ועתיר נגד החלטת בית המשפט העליון. מעל 46 כפרים נוספים בנגב תלוי איום העקירה. ייהוד הנגב נמשך.
יוסף לאור
– איל ויצמן, סף המדבר, קו העימות, הוצאת בבל בשיתוף עמותת זוכרות, 2016, 115 עמודים
