ספר היסטוריה ציוני שנכתב 'לפי הספר'

בקריאת ספרי היסטוריה מודרנית בכלל, והיסטוריה צבאית בפרט, צריך תמיד להטיל ספק בטקסטים הכתובים, שמא הם חד-צדדיים ומוטים ויסודם בתפיסות עולם שגויות.
הפילוסוף ברוך שפינוזה כתב: "אנשים מעלים בכתבי ההיסטוריה יותר את דעותיהם מאשר את האירועים הממשיים". ואילו ההיסטוריון אריק הובסבאום הזהיר באחד מספריו, כי "ההיסטוריה שנכתבה בחצר הפוליטית בוחרת בנרטיב המתאים לה".
מרדכי (מורל'ה) בר-און שרת כראש ענף היסטוריה בצה"ל בשנים 1957-1956, ובמקביל היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל דאז, משה דיין. לכן, בר-און נחשב אחד המומחים ל-"מבצע קדש" (מלחמת סיני, 1956) ולהיבטי הקנוניה האימפריאליסטית שליוותה את מלחמה זו. לימים נתמנה לקצין חינוך ראשי, ואחר כך לראש מחלקת הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית. ברבות השנים, נבחר כחבר כנסת מטעם תנועת רצ. כל אלה, לצד הכשרתו האקדמית, נתנו בידיו כלים לכתיבה מחקרית בנושא מקורות הסכסוך הציוני-פלסטיני ותוצאותיו, כתיבה שהתאפיינה בהיותה מושפעת מהקונצנזוס הפוליטי בישראל.
2014-06-14_171248
דוד בן גוריון ומשה דיין בתום "מבצע קדש", מלחמת 1956 (צילום: לע"מ)

כבר ב-2001 פרסם בר-און את ספרו "זיכרון בספר: ראשיתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית של מלחמת העצמאות, 1958-1948" (בהוצאת משרד הביטחון והעמותה "לחקר כוח המגן"). בספר זה פסח בר-און כמעט כליל על הבעייתיות של מקורות הסכסוך ועל תהליך המיליטריזציה של החברה הישראלית. כתיבתו על אודות המלחמות, גורמיהן, מהלכן ותוצאותיהן – נוטה לגרסאות "הרשמיות" מבית מדרשם של "ההיסטוריונים הישנים", דוגמת אניטה שפירא, מיכאל בר-זוהר, וכו'.
גם באותן פעמים בהן מזכיר בר-און את "ההיסטוריונים החדשים", הוא מקפיד לפסול את פרשנותם למיליטריזם הישראלי. יתר-על-כן, הוא ממעט לעסוק באישי ציבור אשר שללו את תפיסת העולם הציונית (דוגמת יהודה מאגנס, מרטין בובר, ואחרים) ובארגונים שהחזיקו בתפיסות לא-ציוניות או אנטי-ציוניות (דוגמת "ברית שלום" ומק"י).
בר-און בוחר לדון בעיקר במלחמת 1956, בה הוא בקיא. מלחמה זו יסודה בקנוניה משולשת של ממשלת בן-גוריון עם הממשלות בצרפת ובבריטניה, שנועדה להבטיח את השליטה האימפריאליסטית בתעלת סואץ. הוא דן במלחמה זו, תוך שהוא ממקם אותה על רצף היסטורי שתחילתו שנים רבות קודם לכן. הוא מזכיר, למשל, את "מרד האלופים" במטה הכללי של צה"ל, אך אין הוא מציין שלא אחת אירעו "מרידות" של מנהיגים צבאיים נגד הדרג המדיני (למשל, בשנות הארבעים, כשהוקמו הארגונים "הפורשים", האצ"ל והלח"י, אשר מרדו בסמכות הנהגת "ההגנה"). בדומה, אין הוא מזהה את ההיבט המיליטריסטי שבמציאות בה אנו חיים, המאפשר תופעות כאלה. ראוי היה שינתח את הפער בין המצב כיום לבין המצב שדמיין הרצל: "הרבנים יסתגרו בכנסיותיהם והקצינים בקסרקטיניהם".

דן יהב

מרדכי (מורל'ה) בר-און. עצמאות בצל המלחמות. הוצאת רסלינג, 2014, 277 עמודים.

המאמר עומד להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"