צביקה והרווחים

    זמן קצר לפני שנתקבלה ההחלטה בדבר סגירתו של מפעל פולגת, משך צביקה ברנבוים, אחד מבעלי המניות, מקופת החברה דיבידנדים (רווחים מאחזקת מניות) בשווי של 34 מליון דולר. דיבידנדים אלו נוספו לרווחים בסך 25 מליון דולר, שהושגו בהנפקה מוצלחת של החברה בבורסה, וזאת ארבעה חודשים בלבד לאחר רכישתה. ברנבוים גרף לעצמו את הרווחים לא לפני שסיים להנות מסובסידיות ממשלתיות נדיבות, המכונות אצלנו "מענקי סיוע" (הארץ, 12.3).

    בפרשת פולגת, אם כן, לא התרחשה טרגדיה יוונית, שבה האשם הוא הגורל האכזר והעלום. לסגירת המפעל הובילו אשפי בורסה, שהצליחו "להביא את המכה", ועוד להתחזות במשך שנים ל"יזמים" ול"תעשיינים" אלטרואיסטים. את מי יש להאשים, אם כן?

   בראש ובראשונה את מדיניות הדה-רגולציה של משרד האוצר, המקדשת את החופש של בעלי המניות לקנות ולמכור ככל העולה על רוחם, בלי להתחשב בעובדים, במפוטרים ואפילו בייצור עצמו. אותה מדיניות, אשר "שכחה" לאכוף את חוק שכר המינימום במפעל פולגת, היא זו שאיפשרה לברנבוים לגרוף את השמנת ולזרוק את העובדים.

איירבוס ושוד קופות העובדים

   המקרה של פולגת דומה, באופן לא מקרי, לשערוריה שפרצה בשנה שעברה בצרפת, כאשר חברת המטוסים האירופאית איירבוס (Airbus), שנהנתה מסיוע ממשלתי נדיב, פיטרה רבבות עובדים. הפיטורים נועדו לשמור על שולי רווח נאים מבחינתם של בעלי מניות. מאז הפרטת איירבוס ב-1999, שוויה בבורסה של החברה לא התיישב עם נתוני הייצור והמכירות האמיתיים של החברה. ואז ב-2007, בניסיון לעמוד בציפיות העולות לרווחים, ביצעה החברה קניה עצמית של מניותיה על חשבון קופות העובדים ותקציבי המחקר והפיתוח ("לה מונד דיפלומטיק", מאי 2007). את מחיר הצעד הזה משלמים, מלבד אלפי העובדים שפוטרו, גם האזרחים הצרפתים המחזיקים בחלק הארי של מניות החברה, ולכן גם יישארו בסביבה ויספגו את ההפסד לטווח הארוך. אין צורך לומר, שלהתנהלות זו של ההנהלה אין קשר לפיתוח, לקידמה טכנולוגית, להגדלת תעסוקה או לצמיחה כלכלית ממשית. השיעבוד של תאגידי ייצור לקרנות השקעה, המצפות לרווחים גבוהים ומיד, מנטרל כל אפשרות לגבש מדיניות תעשייתית לטווח ארוך.

בן גביזון וההפסדים

    וישנו גם סיפור על הפסדים. בחודש פברואר, בעקבות גחמותיו של שוק המניות, הפסידה קופת הגמל "פריזמה חרמון" 8.3% מהכספים שהיו מושקעים דרכה, ואשר שייכים לעובדים, החוסכים בה לפנסיה או למטרות אחרות.

    העיתונות הכלכלית מיהרה לתלות את האשם בש.ג. – במנהל השקעות בקרן, בן גביזון, שהחברה שלחה אותו מהר הביתה (הארץ, 24.2). גם הכהן הראשי של כנסיית "היד הנעלמה", נחמיה שטרסלר, מיהר להוקיע את פזיזותו של גביזון, בציון גילו הצעיר ואופיו ההרפתקני ("הארץ", 7.3).

    שטרסלר אינו מעז להציב שאלות נוקבות בקשר למבנה שוק ההון בישראל, שהוא האשם האמיתי בפרשה, ובוודאי שאינו מבקר את הרפורמות, שבמיסגרתן קיצצו בצורה משמעותית בתגמולי הפנסיה ושלחו את ציבור החוסכים לחפש את מזלו בבורסה. שטרסלר רק ממליץ למשקיעים את חסכונותיהם "להיזהר שם בחוץ" ולבדוק טוב, לאן מופנות ההשקעות שלהם, וזאת כאשר חברות השקעה בישראל אינן מתנהלות לפי סטנדרטים מינימליים של שקיפות והצע מידע.

    חשוב לזכור, שחוסר יציבות בשווקים הפיננסיים הוא אחת התופעות הבולטות ביותר בעידן הניאו-ליברלי. מאז הונהגה מדיניות ההפרטה והדה-רגולציה בקנה מידה עולמי, נקלעת הכלכלה הגלובלית למשברים עמוקים בתדירות של שנתיים-שלוש. ה"הפתעה" האחרונה היא משבר משכנתאות הסאב-פריים המתוקשר בארצות-הברית, שהגיע גם לארצנו בדמות הפסדים כבדים, שספג בנק הפועלים, הן בצורת נזק ישיר של מאות מיליוני דולרים והן כנזק עקיף בשל שמיטת משכנתאות ("דה מרקר", 14.3).

    מהלכים כגון הזרמת הכסף מהבנק המרכזי, אשר נועדו להחזיר לשוק את הנזילות שאבדה לו, ממשיכים לחטוא בראיית העולם ה"הצעית" שלהם, ולכן צפויים להביא לצרות בדמות בועה פיננסית חדשה והחמרת בעיית החוב הפרטי, שהן הבעיות שהביאו אותנו עד הלום.  הרטוריקה הצפויה של נשיא הבנק הפדראלי, המטיל את האחריות למשבר ולפתרונו על נוטלי ההלוואות – היא מנדבכי היסוד של המחשבה הניאו-ליברלית, המכחישה את הקשר בין גורמים מיבניים, כגון השחיקה המתמשכת בכוח הקניה של מיליוני העובדים והמובטלים בארה"ב, לבין האילוץ לקחת הלוואות בתנאים מפוקפקים.

    מובילי הכלכלה המדינית בעידן הגלובליזציה פועלים למנוע תכנון מדיניות חברתית-כלכלית, שתהיה יציבה ובת-קיימא ותשרת את רוב בני האדם.