ההסכם לסיום מלחמת ההשמדה ולשחרור החטופים מציל חיים של ישראלים ושל פלסטינים כאחד, ולכן ראוי לברך עליו. עם זאת, אין מדובר בהסכם שלום – לא כל שכן הסכם שיבטיח יציבות וביטחון לשני העמים.

המרכיבים העיקריים של ההסכם הם: סיום הלחימה, שחרור החטופים והאסירים הפלסטינים, נסיגה חלקית של ישראל משטחים שכבשה ברצועה, וטיפול במצב החירום ההומניטרי וברעב שכפתה ישראל בעזה. ההסכם אינו כולל שום התייחסות לגדה המערבית ונמנע מהתחייבות להקמה מדינה פלסטינית עצמאית. הוא אינו כולל ערבויות כלשהן לזכויות הלאומיות של הפלסטינים, אשר ללא כיבודן לא יהיה שלום בר קיימא באזור.

אם כך, מה עשוי לקרות ברצועת עזה בעקבות יישום ההסכם? תוכנית טראמפ-נתניהו, שנוסחה ללא התייעצות עם הפלסטינים וללא הסכמתם, מדירה מהשלטון העתידי בעזה לא רק את חמאס אלא כל גורם פלסטיני באשר הוא. התוכנית מייעדת את טוני בלייר, לשעבר ראש ממשלת בריטניה, לשלוט ברצועה בשם ישראל, ארה"ב וגוף שיוקם בשם "מועצת השלום" בראשות טראמפ.

בצד זאת כוללת התוכנית סעיף "דה-רדיקליזציה" – לא של הימין הישראלי תאב-הדם, שחלקים גדולים ממנו תומכים בהתלהבות ברצח עם, אלא של קורבנות הטבח הפלסטינים. הפלסטינים אמורים איכשהו לעבור דה-רדיקליזציה בתנאים של עוני עמוק, הרס מוחלט של הרצועה ושלטון זר. ישראל כבר הייתה צריכה ללמוד מניסיונה בשתי אינתיפאדות וב"רצועת הביטחון" בלבנון כי אלה בדיוק התנאים המעודדים התנגדות חמושה.

החמאס הוא נכס לימין

מכשול נוסף בפני יישום תוכנית נתניהו-טראמפ הוא שחמאס למעשה לא הובס. ההסכם והנסיגה הישראלית החלקית הותירו את חמאס כריבון דה-פקטו ברוב שטחי הרצועה. ישנם הטוענים כי זהו ביטוי לכישלון המלחמה שניהלה ישראל ברצועה במהלך השנתיים האחרונות. אחרים יטענו כי זה דווקא הסדר נוח לממשלת הימין הקיצוני, שנותרה נאמנה בסופו של יום לתפיסה "חמאס הוא נכס, הרשות היא נטל", בה החזיקה לפני 7 באוקטובר.

כך או כך, חמאס לא פורק מנשקו ונותר הגורם החזק באזורים ברצועה מהם נסוגה ישראל. לכן, את שאלת השלטון העתידי ברצועה לא ניתן להכריע בתכתיב ישראלי-אמריקאי אלא רק במשא ומתן בין הצדדים: בהסדר בעל תוקף יצטרך לתמוך גם חמאס. לכן, הסבירות כי בלייר או "מועצת השלום" ישלטו ברצועה עבור ישראל נמוכה מאוד. מנגד, נתניהו וממשלתו יתמידו בהתנגדותם להקמה של ממשל פלסטיני חדש ברצועה, כך שזו תישאר אזור אסון שאינו ראוי למגורי אדם. לפיכך, התרחיש הסביר הוא המשך שלטון חמאס דה-פקטו, ללא הכרה רשמית מצד ישראל או הקהילה הבינלאומית.

טראמפ מצדו כבר קיבל את מה שרצה – "הישג מדיני" שאפשר לו להתהדר בסיום "סכסוך שנמשך כבר 3,000 שנה", והסיט את תשומת הלב מכישלונו לסיים את המלחמה באוקראינה ומשיתוק הממשל בארה"ב עצמה. תשומת הלב של טראמפ למזרח התיכון מוגבלת מאוד. סביר כי אחרי שחרור החטופים ותום החגיגות, טראמפ יאבד עניין ויעזוב את הישראלים והפלסטינים להתמודד לבדם עם הבעיות הבלתי-פתורות.

ממשלת הימין יכולה להמשיך ברצח עם

נתניהו ואנשיו מוסיפים ללהג על "ניצחון מוחלט", אך ההסכם אילץ אותם לעצור את יישום תוכנית הטיהור האתני של הרצועה. לכן, כשחגיגות הכבוד והחנופה לטראמפ יסתיימו, אין כל ערובה לכך שממשלת הימין לא תחדש את הטבח ברצועה. ישראל התנערה ללא קושי מהמתווה הקודם ששרטט ויטקוף – דה פקטו שר החוץ של ארה"ב – מהלך שלא פגע בתמיכת וושינגטון בה. לכן חמאס התעקש הפעם שטראמפ יערוב באופן אישי למימוש ההסכם. אולם, כמו כל התחייבות אחרת של טראמפ, לא משנה למי או למה, אין גם לזו ערך רב.

בשבועות הבאים, אם כן, רובצת לפתחנו סכנה של חידוש רצח העם בעזה, כמו גם של מתקפה ישראלית נוספת על לבנון או על איראן במטרה להצית מחדש את המלחמה. אסור למחאה העממית להירדם, ואסור להרפות מהלחץ על הממשלה. זו העת לבנות תנועת שלום רחבה שתחתור באומץ לפתרון שתי המדינות ולשלום ישראלי-פלסטיני צודק.