אירוע ציבורי לציון 60 שנה לשבועון "זו הדרך" נערך בשישי (19.12) בתיאטרון א-סראיא ביפו, חרף ניסיונות הימין הקיצוני לבטלו. במרכז האירוע: העיתונות הישראלית בצל המלחמה בעזה. המפגש נערך בשיתוף פעולה עם קרן רוזה לוקסמבורג ובתחילתו זכה לברכות ממזכ"ל מק"י, עאדל עאמר, ומנציגת הקרן, תמר אלמוג.

עורך "זו הדרך", אסף טלגם, אמר בדברי הפתיחה לשני הדיונים שנערכו במסגרת הכנס: "בשנתיים האחרונות הסלימה ממשלת הימין את המתקפה על התקשורת החופשית: רדיפה והסתה שיטתית נגד עיתונאים ביקורתיים, גל חקיקה נגד חופש העיתונות, מניעת סיקור של פעולות הצבא ברצועת עזה, והרג חסר תקדים של עיתונאים פלסטינים וזרים ברצועה. במקביל, כלי התקשורת בישראל נמנעו ברובם במכוון מדיווח על ההרג ההמוני ועל המשבר ההומניטרי החריף ברצועה, ובכך מעלו בתפקידם העיתונאי".

הממשלה אחראית להרג עיתונאים

במושב הראשון שכותרתו הייתה: "מה שרואים משם לא רואים מכאן: על עיתוני העולם והמלחמה", נערכה שיחה בין אפרים דוידי ("זו הדרך") לגיל שוחט (ראש קרן רוזה לוקסמבורג בישראל). דוידי התייחס למאבק על חופש העיתונות בישראל ולחשיבות לתמוך בעיתונאים המאוימים בידי ממשלת הימין ושולחיה. הוא מחה על "העיוורון של העיתונאים בעיתונות הישראלית" מול קטל אנשי התקשורת ברצועת עזה. על פי הנתונים של הפדרציה הבינלאומית של ארגוני העיתונאים, מאז תחילת המלחמה נהרגו בעזה 226 אנשי תקשורת פלסטינים – 51 מהם בשנה האחרונה. "זו אותה ממשלה האחראית להרג של עיתונאים בעזה ולפגיעות בחופש העיתונות בישראל", הדגיש.

גיל שוחט תיאר בדבריו את הצנזורה העצמית בכלי התקשורת בגרמניה נוכח הטבח ברצועת עזה. יחד עם זאת הדגיש כי בשנתיים האחרונות חלה התפתחות ויותר עיתונאים מדווחים על הנעשה בעזה ובגדה שתחת כיבוש ישראלי. "אך המחיר שגובים על דיווחי אמת על הנעשה בעזה יכול להיות יקר – פיטורים", הדגיש. בין אנשי התקשורת הפלסטינים שנהרגו בעזה, ציין, היו גם עיתונאים שדיווחו לרשתות התקשורת הגרמניות המרכזיות.

המושב השני הוקדש לחופש העיתונות בזמן מלחמה ודיכוי, בהשתתפות העיתונאיות סיון תהל ("המקום הכי חם בגיהנום") והנאא מחאמיד ("אל-מיאדין") ובהנחיית דויד מרגלית ("זו הדרך"). מחאמיד תיארה את התנאים הקשים בהם פועלים עיתונאים ערבים מאז 7 באוקטובר 2023, ושיתפה את הקהל ברדיפה האישית שחוותה במהלך המלחמה. היא הצביעה על הפערים העמוקים בין סיקור המלחמה בתקשורת הערבית לבין הסיקור בתקשורת הישראלית. תהל הדגישה את ניסיונה כעיתונאית וכפעילה חברתית לחבר בין סוגיות מעמדיות לבין מדיניות המלחמה והדיכוי של ממשלת הימין. מרגלית, בתורו, ציין כי הוא גאה במיוחד בתפקיד החלוצי שמילא "זו הדרך" בשבועות הראשונים של מלחמת ההשמדה בעזה, ככלי התקשורת היחיד בשפה העברית שדיווח מדי יום על ההרוגים והנפגעים הרבים ברצועה.

במהלך האירוע ביפו הושק גיליון מיוחד בן 94 עמודים לציון 60 שנה ל"זו הדרך". בגיליון מאמרים מאת עאדל עאמר, עופר כסיף, חדוה ישכר, עסאף כפורי, עמרי עברון, עודד גולדרייך, ענת מטר, אפרים דוידי, תמר גוז'נסקי, נמרוד פלשנברג וטליה מרגלית; ראיונות עם דותן הלוי, סרבני כיבוש ואמל מורקוס; ובמדור תרבות: אסופת שירי משוררים – שירת המלחמה, הסיפורים "הנעל" מאת השאם נפאע ו"כייס" מאת סלאהטין דמירטש ואיורים מאת דוד ריב ואיתי בנימיני.

תקשורת, תרבות ומעמד

למחרת (שבת) התמלא אולם הגדה השמאלית בתל אביב במשתתפי בכנס מרקס 2025, אשר נערך תחת הכותרת: "מלחמה, פשיזם וכיבוש". את הכנס ה-14 במספרו ארגנו במשותף "זו הדרך" והגדה השמאלית. במושב הראשון בכנס שעסק בתקשורת, תרבות ומעמד  לקחו חלק פרופ' אברהם עוז; ראש מרכז "מוסאוא" ג'עפר פרח; איש החינוך אריאל עמר; והקולנוען עידו חנין. חנין פתח בדיון היסטורי־תקשורתי, כשהשווה בין המונטאז' המהפכני של ראשית המאה ה־20 לבין סרטוני הרשת של ימינו. הבולשביקים, הזכיר, לא ראו בקולנוע אמצעי בידורי אלא כלי פוליטי. פעמים רבות הם יצרו חיתוך והתנגשות בין דימויים כדי לערער תודעה, לא לייפות מציאות. באופן דומה, סרטוני טיקטוק, ובייחוד שמאליים, פועלים. באמצעות שבר, דיסוננס וחיכוך בין טקסט, מוסיקה ודימוי, פעילים פוליטיים ברשתות מנסים לערער אידאולוגיה דומיננטית. קמפיינים ויראליים אינם תחליף לפוליטיקה, אך הם מסוגלים לכפות נושאים על סדר היום וליצור סדקים בשיח ההגמוני.

הטכנולוגיה עמדה במוקד גם בדבריו של אריאל עמר. הבינה המלאכותית, טען, אינה עוד כלי ניטרלי אלא קפיצה אבולוציונית שמאיימת לפרק יחסי עבודה, חינוך ואנושיות. במערכת  החינוך  נוצר  מעגל   סגור:   תלמידים   משתמשים  באינטליגנציה המלאכותית לכתיבה, מורים משתמשים בו לבדיקה, והאדם מודר מתהליך הלמידה. מעבר לכך, AI הופך תחליף ליחסים אנושיים. נערים ונערות משתמשים כיום ב-AI לייעוץ רגשי, ליחסי חברות, אפילו לעצות אינטימיות. זהו ביטוי קיצוני של קפיטליזם המאיץ בדידות וניכור, עד כדי דהומניזציה מנורמלת.

בהרצאה בנושא תרבות ישראלית בזמן מלחמה קרא פרופ' עוז אתגר של עצם מסגור המציאות כ"מלחמה". בהשראת קרל מרקס הזכיר שמלחמות הן תוצר של אינטרסים של מעמדות שליטים, לא של "רוח לאומית". אך לטענתו בישראל 2025 הגדרה זו עצמה כבר מחטיאה את המצב. לדבריו, ישראל איננה מדינה במלחמה אלא מדינה שמנצלת מלחמה כמשטר: הוויה מתמשכת שמנטרלת מחשבה, ביקורת ודמיון מוסרי. כאשר המלחמה חדלה להיות חריג והופכת נורמה, אין זמן לשאול, לבקר או אפילו להתאבל. זהו אינו מצב חירום זמני אלא משטר חירום מתמשך, שבמסגרתו התרבות נתפסת כאיום.

לדברי עוז, במקום לשמש מצפון, מגויסת התרבות הממוסדת, ולעיתים גם זו המגדירה את עצמה אלטרנטיבית, לקונצנזוס, משעתקת שפה של כוח או שותקת. עוז הדגיש כי מנגנוני ההשתקה אינם פועלים דרך צנזורה ישירה, אלא דרך פחד מאורגן: תקציבים מותנים, איומים מרומזים והסתה ציבורית. השקר שלפיו ביקורת מחלישה את המדינה, טען, הוא עצמו מנגנון שלטוני; לא הביקורת מחלישה, אלא נרמול האלימות, היררכיה של אבל והוויתור על אחריות מוסרית. תרבות שמקבלת מדרג של חיים, מי ראוי לאבל ומי נמחק, אינה תרבות לאומית, אלא תרבות משטרית, הדגיש.

ג'עפר פרח הרחיב את הדיון לשליטה בתקשורת כזירה אסטרטגית. הוא תיאר כיצד אינטרסים פוליטיים וכלכליים השתלטו על העיתונות הערבית באזור, וכיצד נבנתה בישראל תשתית תקשורתית עמוקה בידי הימין וההתנחלויות, בעוד שהשמאל הזניח את התחום. התוצאה היא צמצום ייצוג, דלדול רב-לשוניות והיעדר חמור של תכנים לילדים בערבית – חוליה קריטית בעיצוב תודעה ובחיים משותפים.

לדברי ד"ר שרף חסאן במושב שעסק בכלכלה וחברה בישראל, השיח לגבי החברה הערבית מזניח את הנושא של פערים כלכליים מעמדיים. קשה להבין תופעות חברתיות כמו פשיעה ומעורבות של צעירים בה בלי הממד הזה. משנות ה-70 מתקיים דיון האם יש פשע מאורגן בישראל, כאשר עד שנות האלפיים לא הייתה הפשיעה הזו פעילה מאוד בחברה הערבית כי גם הפושעים הערבים פעלו בעיקר בחברה היהודית. נקודת המפנה עליה מדברים לרוב בהקשר הזה היא לאחר אירועי אוקטובר 2000, אבל עדיין עד 2009-2008 רוב הנרצחים מפשיעה לא היו ערבים. מאז, למעט שנה אחת (2013) זה המצב. בחברה היהודית מספר הנרצחים למאה אלף הוא 0,6. בחברה הערבית 11. "על פצועים אפילו לא מדברים", הוסיף.

לא סוד שחלק מהמעורבים בפשיעה ברמות שונות הם צעירים ואף תלמידים, בין אם כחיילים או קורבנות או כפשע לא מאורגן כאשר מחירי הנשק ירדו בעקבות המלחמה והפכו ליותר נגישים. אני רוצה להבליט את הממד חברתי כלכלי של המערכת המעמדית שדוחפת צעירים ותלמידים לפשיעה.

"לפני כמה שבועות פורסם שהזכאות לבגרות בחברה הערבית עולה על החברה היהודית. כשמסתכלים על הנתונים לעומק ומשווים את הנתונים בחברה הערבית לחינוך הממלכתי רואים פער של עשרה אחוזים ועוד. הישגים בחינוך הפכו לנושא המרכזי וכמעט יחיד של הישגים מדידים. זו דינמיקה בעייתית שדוחפת הרבה ילדים החוצה כי אין להם יכולת להשתתף בתחרות הזו – ממעמדות מוחלשים שבציבור הערבי הוא עני משמעותית יותר", הדגיש. את העוני וההרכב המעמדי צריך לראות גם בהקשר הפוליטי- שליש מהאוכלוסייה הערבית עקורים פנימיים מהנכבה שרכושם הפוקע. גם מי שנשאר – 70% מהקרקעות הופקעו. תחושת העוני אחרי הטראומה של הנכבה עדיין לא יצרה פערים כמו שיש היום. היו- אבל לא כאלו. משנות ה-80 עם עליית הניאו-ליברליזם צמח מעמד ביניים – עדיין חלש שמהווה כשליש מהחברה- אבל מתנהג כמעמד ביניים. נמוך ביחס לחברה היהודית: זוג מורים נגיד נחשבים למעמד ביניים בחברה הערבית כי יש הכנסה יציבה – המעמד הזה עדיין לא התגבש סופית כי הוא תלוי בממסד הכלכלי המדיני בעיקר: מוסדות רפואה, בתי ספר וכו. הממסד דוחף שלא ימלאו תפקיד פוליטי של אינטלקטואלים אורגניים. זה יותר פרדוקס שהחברה נאבקת על מקום לחבריה בשירות המדינה אך כשהם נכנסים אליה הם נאלצים להתנתק מהמאבקים הללו.

מאפייני מעמד הביניים כמו במקומות אחרים: דואג לעצמו, דואג לתחרותיות והישגים של הילדים, אך גם תופעה של בידול חברתי. זה תורם שהמעמד הזה מנתק את עצמו מהמאבקים בחברה. כך מוקמים שירותים ייחודיים לילדי מעמד זה – במגמות בבתי ספר גם בחינוך הממלכתי ערבי הרגיל- מגמות איכותיות ומבוקשות הולכות לילדי מעמד הביניים וכיתות אגף שח"ר הן לאוכלוסיות מוחלשת. שני האלמנטים – גם הלחץ להישגים מצד המדינה שרוצה משיקולים כלכליים והצהרתיים רוצה להביא להישגים בחינוך הערבי, וגם פחות פוליטיזציה של החברה.

בחינוך מצד אחד יש לחצים כאלו כששם מעמד הביניים רוצה הישגים וציונים אבל כשבמקביל אין עיסוק בערכים ולא בפרוייקט קולקטיבי וחינוך לשייכות זה דוחף בעיקר ילדים שמתקשים חינוכית ומרגישים לא שייכים להישגים שמתגאים בהם- הם נדחקים החוצה. ארגוני הפשיעה מבינים שיש פוטנציאל להתרחבות דרך חיילים שעובדים בזול או כפרילנסרים, וכך רואים עלייה של ילדים בתחום הפלילי.

הילדים האלה מחפשים הכנסה, ועל רקע תרבות הצריכה הקיצונית כשיש עיסוק כה דל בערכים וללא פרוייקטים פוליטיים גדולים קיבוציים- הצריכה הופכת למשמעותית ורוצים עוד מותגים וסמלי סטטוס והפשיעה מאפשרת להשיג כסף קל ומהיר.

זה נותן גם משמעות וסטטוס חברתי שיכול לתת מענה לצרכים שלא קיימים בביה"ס. בחברה מופקרת וחסרת ביטחון זה גם נותן תחושת ביטחון כשיש מי שיגן עליהם.

הממד הכלכלי מעמדי שהוזנח ביחס לחברה הערבית יכול לתת הבנה עמוקה יותר גם ביחס למערכת החינוך ובעיקר לתופעת הפשיעה. נאו ליברליזם וכלכלה בדינמיקות שלהן משרתות פוליטיקת פיקוח ושליטה, הגמוניה אתנית יהודית, וגם כלכלה ניאו-ליברלית שהמגמות הללו משרתות

מה יכול השמאל ללמוד מהמאפיה

ההרצאה של ד"ר אילת מעוז "מה יש לשמאל ללמוד מהמאפיה" חתרה תחת התפיסה הרווחת של מאפיה כסטייה עבריינית ומיקמה אותה בלב ההיגיון הפוליטי-כלכלי של הקפיטליזם המודרני. לדבריה, המאפיה אינה רק ארגון פשיעה, אלא ספקית של משילות: היא מספקת הגנה, אכיפה, גביית חובות וייצוב של פעילות כלכלית – שירותים שהמדינה אמורה להעניק, אך לעיתים נמנעת מלעשות זאת או בוחרת לבצע אותם בעקיפין.

הדוגמא ההיסטורית של סיציליה לאחר איחוד איטליה ממחישה זאת היטב. המעבר לכלכלה קפיטליסטית יצר שווקים פעילים ללא מנגנוני אכיפה אפקטיביים. הוואקום הזה התמלא בכוח אלים מאורגן. המאפיה אכפה חוזים, סיפקה "ביטוח" והפכה תנאי לקיומה של פעילות כלכלית. באופן דומה, לאחר קריסת ברית-המועצות צמחו רשתות פרוטקשן שסיפקו לאוליגרכים וליזמים את מה שהמדינה המתפרקת לא יכלה או לא רצתה לספק.

בצד זאת הציעה מעוז קריאה נרדפת למאפיה. לדבריה, המאפיה אינה תמיד תחליף למדינה חלשה, אלא תוצר של מדינה שבוחרת למשול באמצעות מתווכים. בסיציליה, המדינה האיטלקית לא הדירה את המאפיה אלא שיתפה פעולה עם אליטות מקומיות, יצרה שלטון עקיף והעניקה לגיטימציה למתווכים אלימים. כך נבנתה פוליטיקה של פטרונות: נאמנויות אישיות מחליפות אזרחות שוויונית והאלימות הופכת משאב לגיטימי.

הניתוח הזה מתכתב היטב עם ההווה – הניאו-ליברליזם, הפרטת שירותים והדה-רגולציה טשטשו את הגבול בין חוקי ללא-חוקי. חברות אבטחה, אשראי חוץ-בנקאי וקבלנות משנה פועלים לעיתים בהיגיון כמעט זהה לפרוטקשן. המאפיה של היום אינה פועלת בצללים, היא רשומה, מוציאה חשבוניות ומשולבת בכלכלה הלגיטימית. כך נוצרת משילות אלימה שלא דורשת מהמדינה השקעה, רק ויתור על אחריות.

המסקנה הפוליטית שמציעה מעוז חורגת מהמאבק בפשיעה כשלעצמה. מאפיה, לדבריה, היא תופעה אנטי-פוליטית: היא מפרקת ציבוריות, מחליפה קונפליקט גלוי בנאמנויות פרטיות, ומבוססת על פחד והגנה במקום על זכויות. לכן ההתמודדות אינה יכולה להסתפק באכיפה, אלא מחייבת בנייה של סולידריות אופקית ודמיון פוליטי אחר – כזה שמציע ביטחון, משילות ושייכות ללא אלימות כבסיס".

על טרמפיזם ופופוליזם

"אנחנו בתקופת בין-השמשות. הסדר העולמי החד-קוטבי קורס אך סדר אחר עוד לא נוצר.  ארה"ב אבדה את מקומה לסין ככלכלה הגדולה בעולם ואת ההובלה שהייתה לה בחלק מתחומי המדע. שלטון טרמפ מייצג מצב מעברי זה", אמר פרופ' אבישי ארליך במושב שעסק באימפריאליזם, קפיטליזם וקולוניאליזם התיישבותי.

לדברי מחנה הטרמפיזם הוא מכלול לא קוהרנטי של תנועות אידיאולוגיות המתנקזות לתמיכה במנהיגותו הגרוטסקית של טרמפ. טרמפיזם הוא בלוק-כוח ראקציוני במיוחד של ההון-הפיננסי. הקואליציה החברתית שהעלתה את טרמפ מקצינה מאד את מגמות ריכוז ההון ואי-השוויון בחברה האמריקנית: רישוש מעמד העובדים, שחיקת מעמד הביניים והישגים שהושגו מאז מלה"ע השנייה. אך היא נתמכת ע"י צבור רחב ממעמד העובדים הלבן.

טרמפיזם מטפח אשליה של אפשרות לארה"ב "לחזור לגדולתה" כבתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, לפני עלייתה של סין. טרמפיזם דוגל בבטול רוב פונקציות המדינה וחובותיה כלפי האזרחים והעברתן לשוק הפרטי ולאחריות הפרט, מלבד תפקידי בטחון פנים וחוץ.(המדינה "כשומר לילה" מושג שטבע פרדיננד לאסל ולהבדיל, רוברט נוזיק.) טרמפיזם שואף לשנוי תדמיתה של ארה"ב מדמוקרטית מהגרים ליברלית לאימפריה אוטוריטרית בראשות נשיא דמוי מלך הניצב מעל לחוק ולחוקה ונשען על לגיטימציה פופוליסטית שמרנית-דתית, על עליונות לבנה גזענית ועל מיזוגיניות אנטי-להט"בית תוך צמצום כוחן של הרשויות המחוקקת והשופטת ומתוך שליטה ומניפולציה של התקשורת האלקטרוניות.

"למזרח התיכון מקום מרכזי במדיניות הטרמפיסטית. הטרמפיזם וחברות הנפט והגז התומכות בו מתנגדים למעבר למקורות אנרגיה חלופית. היותו של הדולר האמריקני מטבע  התשלומים העולמי העיקרי מאפשר לארה"ב להמשיך לממן את הגרעון  המתמשך והגדל במאזן התשלומים האמריקני. בטחון משטרי הנפט והגז הם לכן אינטרס עליון של ארה"ב במזה"ת. למרות השקעות אדירות בבסיסים בנשק ובבינוי צבא מקומי באזור הסתבכה ארה"ב בעבר בהתערבויות צבאיות ישירות וארוכות בארצות ערב וארצות אסלאם אחרות ללא הצלחה. בשעת מבחן התגלו המשטרים המקומיים כמשענת קנה רצוץ להמשכיות משטרי הנפט והתערבות אמריקנית ישירה רק סבכה את המצב יותר", הוסיף.

מלחמה ופשיזם

המושב האחרון של הכנס עסק בנושא המלחמה והפשיזם. ד"ר ענת מטר פתחה את המושב בהתייחסות בעיקר לנעשה בארה״ב ובבריטניה, כדי להראות כיצד תהליכים פשיסטיים מתקדמים לא רק דרך הימין הקיצוני, אלא גם באמצעות התקפלות ואימוץ פרקטיקות של השלטון המרכזי. בארצות- הברית נכנעות אוניברסיטאות מובילות ללחצים פוליטיים של הממשל ומגבילות חופש אקדמי בשם מאבק ב"אנטישמיות". בבריטניה קורסת המפלגה השמרנית ועולה הימין של נייג'ל פראג'. מטר הדגישה במיוחד את תגובת ממשלת הלייבור: אימוץ מדיניות, רטוריקה וטקטיקות פשיסטיות מהעמקת האוטוריטריזם הפנימי במפלגה דרך תחרות בגזענות ועד רדיפה שיטתית של קולות פרו-פלסטיניים. לשיטתה, זה פשיזם בזחילה, לא באמצעות הפיכה אלימה, אלא דרך נרמול, משמוע ודרישות נאמנות, שמרוקנות מוסדות דמוקרטיים מתוכן בשם יציבות וסדר.

ח"כ עופר כסיף (חד"ש) הגדיר פשיזם לא כסיסמה פוליטית אלא כתופעה היסטורית-מעמדית בעלת מאפיינים ברורים, גם אם צורותיה משתנות. פשיזם אינו קיים בוואקום ואינו זהה בהכרח לפשיזם של מוסוליני או של פרנקו, אך קיים "מינימום פשיסטי": לאומנות אורגנית של דם ואדמה, עליונות האומה על הפרט, דחייה של דמוקרטיה ליברלית, אנטי-סוציאליזם, מיליטריזם ופולחן מנהיג. הפשיזם, אמר כסיף, אינו מתנגד בהכרח לדמוקרטיה באופן מיידי – הוא עשוי להשתמש בה כל עוד היא משרתת את אחדות האומה, ולפרקה מבפנים כאשר היא הופכת מכשול. כוחו נשען לא רק על אלימות, אלא גם על הגמוניה: יצירת הסכמה, נרמול והפנמה של הסדר הקיים באמצעות שילוב של פחד, ענישה, פיתויים ותגמולים. כך נוצרת כניעה מרצון נוסף לכפייה גלויה.

הח"כ לשעבר ד"ר דב חנין (חד"ש) הזהיר מפני ההכרזה "אנחנו כבר בפשיזם", שלדבריו מוחקת הבחנות חיוניות בין מצבים קשים לבין משטר פשיסטי מלא ומובילה לשיתוק פוליטי. בישראל, ציין, קיים עדיין מרחב דמוקרטי מצומצם – רחב יותר ליהודים וצר בהרבה לפלסטינים – ולכן יש להיאבק על כל סנטימטר ממנו. הסכנה המרכזית, לשיטתו, היא תהליך זוחל שבו גם כוחות שאינם פשיסטיים מאמצים פרקטיקות פשיסטיות בשם ביטחון וניהול משברים. הניתוק בין דמוקרטיה ליהודים לבין כיבוש ושליטה בפלסטינים, הדגיש, אינו יציב: שלילת זכויות מעבר לקו הירוק מחלחלת בהכרח גם פנימה.