בתום תשעה חודשים של שיחות ריקות מתוכן בין אש"ף לבין ממשלת ישראל, הגיע המשא–ומתן המדיני כלל הנראה לסופו הצפוי מראש. ממשלת נתניהו נסוגה מהתחייבותה לשחרר אסירים פלסטינים, והודיעה על בנייה נוספת של 700 יחידות דיור חדשות בשכונת גילה בירושלים, מעבר לקו הירוק. בעקבות זאת חתם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו–מאזן), על בקשת פלסטין להצטרף ל-15 אמנות בינלאומיות שעשר מתוכן הן אמנות הקשורות ישירות באו"ם.
חרף ניסיונותיהם של הממשלה ושל נותני החסות בבית הלבן להטיל את האחריות על הפלסטינים, ברור באיזה צד של המגרש נפל הכדור: "הדאגה הישראלית אינה יכולה לחפות על עובדת יסוד, שהייתה זו ישראל, ולא הרשות הפלסטינית, שהפרה את הסיכומים המוקדמים במשא–ומתן. בסוף חודש מארס אמורה הייתה ישראל לשחרר את הפעימה הרביעית והאחרונה, ובה 26 מתוך 104 האסירים הפלסטינים שהתחייבה לשחרר, על פי הסיכום המוקדם עם הרשות והאמריקאים ביולי אשתקד. מרגע שישראל לא עמדה בהתחייבויותיה והתעלמה מלוח הזמנים, הפלסטינים ראו עצמם חופשיים להגיב" (הפרשן הצבאי עמוס הראל, "הארץ", 4.4).
התפתחות זו אינה מפתיעה כאשר מביאים בחשבון את מסגרת המשא–ומתן החלולה מתוכן, אותה כפו ארה"ב וישראל על הפלסטינים. כלפי העולם, הקרינה הממשלה מצג–שווא בדבר מו"מ להקמת מדינה פלסטינית. אולם בפועל, היא המשיכה לאשר בסיטונות בניית יחידות דיור בהתנחלויות בגדה המערבית, האיצה את "ייהוד" מזרח ירושלים, העלימה עין ובעצם עודדה פעולות טרור אלימות של מתנחלים ("תג מחיר"), ושריה העלו הצעות פרובוקטיביות מסוכנות בדבר סיפוח בקעת הירדן, או בדבר שלילת אזרחות מהאזרחים הערבים בוואדי עארה ובמשולש.
כבר באוגוסט 2013, בעת שנפתחו השיחות, הזהירה מק"י כי בתנאים הנוכחיים, ייכשל המשא–ומתן, לא משום שאין על מה לדבר, אלא משום שאין לפלסטינים עם מי לדבר: נתניהו אינו מעוניין להגיע לשלום צודק.
שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי נחלץ לעזרת נתניהו, והיה שותף בכיר ברקיחת עסקה שמטרתה המשך המו"מ. העסקה הייתה אמורה לכלול את שחרור המרגל היהודי–אמריקאי ג'ונתן פולארד, אשר כלוא בארה"ב בעקבות ריגול לטובת ישראל. העובדה שארה"ב הייתה מוכנה ליישר קו בשאלה זו עם הימין המתנחלי והניצי בישראל, מסייעת להמחיש כי היא אינה מתווך ניטראלי בין ישראל לבין הפלסטינים, אלא המשענת העיקרית למדיניותה של ממשלת ישראל. התייצבותו של קרי לצד התביעה של נתניהו כי הפלסטינים "יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית", כמו גם אמירתו, בריאיון לערוץ 2, כי ייתכן הסדר מדיני ללא פינוי מתנחלים (19.2), חושפות עוד יותר את פרצופו האמיתי של "התיווך" האמריקאי.
הצעד בו נקט אבו–מאזן – פנייה למוסדות בינלאומיים – הוא בדיוק הצעד שהשמאל הפלסטיני קרא לעשותו מזה זמן רב. מפלגות השמאל הפלסטיני – ובהם מפלגת העם הפלסטיני, המפלגה–האחות של מק"י – קראו להגביר את צורות המאבק העממיות, ולא לפזר אשליות לגבי "כוונות השלום" של ממשלת הימין בישראל. המשא–ומתן הנוכחי התפוצץ, משום שאותה ממשלה לא הייתה מוכנה ללכת בדרך היחידה שהיא ריאליסטית וצודקת, ומסוגלת להבטיח את הגשמת הזכויות הלאומיות של העם הערבי–הפלסטיני וחיים של שלום וביטחון לשני העמים: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל, בקווי ה-4 ביוני 1967 ("הקו הירוק"); שתי בירות בירושלים; פינוי כל ההתנחלויות ופירוק חומת ההפרדה; שחרור האסירים הפלסטינים; ופתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטות האו"ם.
כל עוד הממשלה בישראל מסרבת אפילו להתחיל לפסוע בדרך זו – המקובלת על מרבית הפלסטינים ונתמכת בידי דעת הקהל העולמית – כל משא–ומתן יהיה הילוך סרק, הנועד לכסות ולחפות על העמקת הכיבוש בשטחים והנצחתו.
