נשיאותו של דונלד טראמפ צפויה לעצב מחדש את מדיניות ארצות-הברית כלפי איראן. במהלך כהונתו הראשונה נקט טראמפ גישה נוקשה כלפי איראן, כולל פרישה של ארצות- הברית מהסכם הגרעין שנתחם ב-2015 – צעד אותו תירץ כהכרחי להתמודדות עם שאיפותיה הגרעיניות. בהמשך הטיל הממשל על איראן סנקציות כלכליות חמורות, שפגעו במגזרים מרכזיים בכלכלתה ותרמו לבידודה הבינלאומי. במהלך מסע הבחירות האחרון שלו הבטיח טראמפ להמשיך ולהפעיל לחץ על איראן, עד שזו תסכים לחתום על הסכם חדש שיגביל לא רק את תוכנית הגרעין שלה אלא גם את תוכנית הטילים הבליסטיים ואת פעילותה במדינות אחרות במזרח התיכון. עם זאת, טראמפ לא פירט כיצד בכוונתו להשיג מטרה זו, מה שמעלה ספקות בנוגע לכוונתו וליכולתו לממשה.
חוקרים שונים סבורים שכל ניסיון לחידוש המשא ומתן עם איראן צריך לבוא במקביל להחרפת הסנקציות והלחצים הדיפלומטיים. גישה זו שנויה במחלוקת: כמה מבנות בריתה של ארה"ב, כמו צרפת וגרמניה, חוששות שמדיניות זו תוביל להסלמה ותגדיל את הסבירות לעימות צבאי באזור. לעומת זאת, תורכיה וסעודיה סבורות כי מדיניות זו עשויה לצמצם את כוחה של איראן במזרח התיכון, במיוחד בעיראק ובתימן.
הנשיא טראמפ מוקף קבוצת "ניצים" המתנגדים לאיראן ולהשפעתה האזורית. מזכיר המדינה מרקו רוביו, ראש ה-CIA ג'ון רטקליף, היועץ לביטחון לאומי מייק וולץ והשגריר בישראל מייק האקבי חולקים השקפה דומה בנוגע לאיראן. רוביו קרא להפעיל לחץ כלכלי ודיפלומטי מירבי; רטקליף תומך בחיזוק פעולות המודיעין הממוקדות בתוכנית הגרעין של איראן ובמעקב אחר פעילותה; וולץ מדגיש את הצורך בהעלאת המוכנות הצבאית נגד איראן; ואילו האקבי תומך בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל במאבק מול איראן, כולל תמיכה בפעולות צבאיות במידת הצורך.
איראן בעקבות המלחמה האזורית
טראמפ חזר לבית הלבן בתקופה בה חלה ירידה משמעותית בהשפעתה האזורית של איראן. השפעתה של טהראן בסוריה נמחתה לחלוטין עם הדחת אסד, בעוד חיזבאללה בלבנון מתמודד עם לחצים גוברים בעקבות הפסדיו במלחמה – כולל חיסול רוב מנהיגיו הבכירים ומנהיגו ההיסטורי חסן נסראללה. שינויים אלה הובילו למציאות פוליטית חדשה בלבנון, בה לא הנשיא ולא ראש הממשלה נמנים עם "מחנה 8 במרס". הם החלישו את מעמדה האזורי של איראן אך גם דחפו אותה להאיץ את תוכנית הגרעין, כפי שהצהיר מנהיגה העליון.
במקביל מגבירה איראן את תמיכתה בבנות ברית אחרות, בראשן החות'ים והמיליציות בעיראק, בהן היא רואה אמצעי לחץ על ארה"ב ועל ישראל. לכן סבורים הבכירים בממשל טראמפ כי המדיניות החדשה כלפי איראן צריכה לכלול החרפה נוספת של סנקציות כלכליות, במיוחד על מגזרי הנפט והבנקים, יחד עם ניסיון לפגוע בקשריה עם רוסיה וסין.
לפי עמדותיו של ממשל טראמפ, ישנה אפשרות של תמיכה אמריקאית בתקיפה צבאית ישראלית על מתקני הגרעין באיראן. הסבירות של תרחיש זה עלתה בעקבות התקיפות של ישראל בשטח איראן בשנה החולפת, שהיו מעין הכנה לתקיפה עתידית על מתקני הגרעין. נוכח זאת מתאמצת טהראן לחזק את מערך ההגנה האווירית שלה.
היחסים בין ממשל טראמפ לבין ישראל הם עוגן מרכזי במדיניות האמריקאית כלפי איראן. מינויים של מייק האקבי ומייק וולץ מצביע על כוונה להעניק לישראל סיוע מודיעיני וצבאי מוגבר, כולל אספקת נשק מתקדם וטכנולוגיות לפריצת מערכות ההגנה האיראניות. תמיכה זו תחזק את יכולתה של ישראל לבצע תקיפות יעילות נגד תוכנית הגרעין של איראן.
ניסיונות לערער את המשטר האיראני
נוסף ללחץ הצבאי, זה אפשרי שמדיניות טראמפ תכלול תמיכה באופוזיציה האיראנית באמצעות תמיכה בתקשורת עצמאית, מתן גישה לטכנולוגיות תקשורת מאובטחות כמו "סטארלינק", ותמיכה כלכלית ולוגיסטית. כל זאת במטרה לערער את יציבות המשטר האיראני מבפנים. אך אין לטעות: טראמפ אינו מתעניין בחירותם ברווחתם של האזרחים האיראנים, וגם לא בביטחונם של אזרחי ישראל. טראמפ מתעניין רק באינטרסים הכלכליים של בעלי ההון האמריקאים. הצלת האיראנים מידי המשטר התיאוקרטי הרודני לא תצמח מטראמפ, אלא ממאבק עממי ברחובות. במחאה הרחבה שפרצה בעקבות רצח מהסא אמיני ב-2022, ראינו כיצד נשים צעירות שורפות חיג'אבים, איך סטודנטים עוקפים צנזורה, ואיך מורות ומורים מוחים נגד יוקר המחייה.
התקווה טמונה בהתאגדותם של מתנגדי המשטר האיראנים סביב חזון אחד: איראן חילונית ודמוקרטית, שתכיר בזכויות נשים ומיעוטים. "מגילת החירויות" שפורסמה במהלך מחאת 2022 – ובה דרישה לביטול משמרות המוסר ולחופש התארגנות – היא דוגמה טובה לכך. אך ללא תמיכה בינלאומית חכמה, החזון המהפכני לא יתגשם.
השמאל בעולם ואיראן
יש להכיר בכך שהמשבר האיראני אינו נובע רק מאופיו הדיקטטורי של המשטר. שורשיו נעוצים במורכבות היסטורית, גאו-פוליטית וכלכלית עמוקה. כדי להבין מדוע איראן של היום אינה דמוקרטיה, צריך לחזור ל-1953 – השנה שבה ה-CIA וה-MI6 הבריטי חיסלו את ראש הממשלה הנבחר מוחמד מוסאדק, שהעז להלאים את הנפט של איראן.
לכן על כוחות השמאל הדמוקרטי בעולם לנקוט עמדה ברורה. יש מי שמאמצים את התנשאות הימין המערבי ("אנחנו נציל אתכם"!), וישנם כאלה התומכים במשטר האיראני ככוח המתנגד לאימפריאליזם. אך שתי הגישות מוטעות. השמאל העקבי צריך לאמץ עמדה מורכבת יותר. ראשית, יש להתנגד בתוקף לכל קריאה להתערבות צבאית באיראן, שכן רטוריקה מערבית כזו רק מחזקת את תעמולת שלטון האיאתוללות ואת אחיזתו ברחוב האיראני. שנית, יש לשקול פעולה באמצעות כלים טכנולוגיים כמו לווייני סטארלניק וטכנולוגיית הצפנה, שיכולים לסייע למחאת העם.
שלישית, יש למצוא דרכים לנהל קשר ישיר עם נציגי המחאה הדמוקרטית בתוך המדינה ולחזקה. הרי "השלטון יכול לכבות קול אחד, אלף קולות – אך לא את הזמזום של כוורת שלמה", כפי שכתבה המשוררת האיראנית סימין בהבהאני. הזמזום הזה יכול להתחזק, וכשהעולם יסייע לו – יהפוך לזעקה שתנצח את המשטר הריאקציוני. בסופו של דבר, המהפכה האיראנית הבאה לא תבוא מטוויטר ולא ממרתפי CIA. או שתצמח מלמטה – או שלא תצמח כלל. אם יש משהו שלמדנו מההיסטוריה – זה שהאיראנים יודעים להפתיע, גם כשהכל נראה אבוד.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/135275/
