אמל מורקוס היא מבכירות יוצרי התרבות הערבית-פלסטינית בישראל. מאז שנות השמונים הופיעה על אינספור במות בארץ ובעולם, פרסמה אלבומים, כיכבה בסדרות ובסרטים ושיתפה פעולה עם אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה. מורקוס – שגדלה בבית קומוניסטי בכפר יאסיף – ידועה במחויבותה ארוכת-השנים לערכי השלום, השוויון והצדק החברתי.  בסוף נובמבר 2025, כחודש וחצי לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש בעזה, שוחחתי עם מורקוס על השפעתה של המלחמה על עולם התרבות הערבי והפלסטיני, וגם עליה כיוצרת באופן אישי.

אימרה המיוחסת לפילוסוף המרקסיסט תיאודור אדורנו גורסת: "אחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה". איזו מוסיקה אפשר ליצור אחרי מלחמת ההשמדה בעזה?

בדרך כלל, אנשים לא אוהבים לשמוע שהאמן שהם עוקבים אחריו מתאבל, עצוב או חסר תקווה. אני אמנם מתאבלת, אבל לא נכבתה אצלי האש הפנימית, הגחלת של היצירה. להפך – מאז 7 באוקטובר כתבתי טקסטים חדשים רבים שעדיין לא שרתי. הלב נשבר מול מראות הנשים והילדים תחת ההריסות בעזה, אבל דווקא תחושת המחנק והכאב גרמו לי לכתוב.

כואב לי על כל הילדים, על אלה שנרצחו בישראל ב-7 באוקטובר ועל הילדים שנרצחו בעזה. מבחינתי אין הבדל, זה דבר שלא היה צריך לקרות. כשבוע אחרי 7 באוקטובר כתבתי שיר על ילד מעזה שגדל והופך להיות טייס – לא טייס קרב, אלא טייס שלוקח ילדים לטיולים במקומות יפים. בשיר הוא לוקח את כל הילדים איתו לטיול והם מסתכלים על עזה מלמעלה. הם רואים את עזה בנויה ויפה, וזוכרים יחד את כל הילדים שמתו במלחמה. כנראה האינסטינקט שלי כאישה וכאמא היה מיד לחשוב איך אני יכולה להשמיע קול למען הנשים, הילדים וכל המוחלשים. זה היה העוגן המיידי של היצירה שלי.

כמה חודשים מאוחר יותר הוזמנתי ליטול חלק בדואט עם זמר ראפ ידוע מאוד מפורטו ריקו בשם רזידנטה. הוא אירח אותי באחד התקליטים שלו – אני שרתי בערבית והוא בספרדית פורטו-ריקנית. השיר נקרא "מתחת להריסות" והוקדש לילדים בעזה. התקליט זכה בפרס גראמי מטעם האקדמיה הלאומית לאמנויות של ארצות-הברית והשיג חשיפה והערכה ברחבי העולם. היו לו יותר מ-10 מיליון האזנות בפלטפורמות השונות. אבל בישראל כתבו נגד השיר. בעקבות פרסומו פוטרתי משני מקומות עבודה וביטלו לי הופעות.

ב-7 בנובמבר השנה הוצאתי שיר חדש בשיתוף פעולה עם מוסיקאי איטלקי. השיר כלול בתקליט חדש שהקלטתי באיטליה ושיצא בפברואר הקרוב. קראתי לשיר בערבית نبقى نغني, או בעברית: "נשאר ונמשיך לשיר". בסיומו אני שרה: "נשיר על כל ילד שהלך, על כל בית שנעלם, על כל ילדה. אני לא אשכח אותך, פלסטין. המרחק אמנם מושך אותי אבל אני אשיר ואמשיך לשיר". אחרי שנתיים נוראיות של סיוט, שלא דימיתי אי-פעם שאחווה כמוהו, חשוב לי להמשיך ליצור ולשיר.

איך השפיעו המלחמה והרדיפה הפוליטית על אמנים ערבים בישראל ועליך באופן אישי?

אני לא צריכה לספר לך שיש בישראל צנזורה קשה על אמנים פלסטינים ועל אזרחים פלסטינים בכלל. אמנים נרדפו כאן ונעצרו אפילו על פרסומים ברשתות החברתיות. התחושה היא שאנחנו כאמנים נמצאים בבית כלא גדול. באופן אישי ההופעות שלי פחתו מאוד, ומאז המלחמה אני ממש על גבול האבטלה. כמה מההופעות שבוטלו היו דווקא במרכזים שאמורים להיות יהודיים-ערביים כמו מרכז מנדל. במרס 2024 הייתי אמורה להופיע אצלם בנצרת, אבל ההופעה בוטלה בטענה שאני שרה על נושאים רגישים והם לא רוצים בעיות.

האחראית במרכז מנדל ביקשה שאשלח את המילים של השירים ואת התרגום שלהן לבדיקה מראש, לרבות את המילים ששר הזמר הפורטו-ריקני. לאחר שקיבלה אמרה לי שהוא מדבר על חיילים שמבצעים פשעים בעזה. עניתי לה: נכון, חיילים מבצעים פשעים בעזה. ההופעה בוטלה בהתראה של יום אחד. גם בעכו בוטלה לי הופעה אצל תנועת דו-קיום יהודי-ערבי. זאת בטענה שהתנועה קיבלה איומים משום שאני שרה על הילדים בעזה.

הייתה לי תוכנית אמנות ותרבות שבועית ששודרה בפריים-טיים ברדיו בשפה הערבית של הרשות השנייה. הבאתי בחשבון שיש צנזורה, כי אני כבר מנוסה בעניינים האלה. לא הלכתי בין הטיפות, אבל ניסיתי דווקא בתקופה של מוות והרס להראות את כוחה של האמנות. פתחת את הריאיון בציטוט של אדורנו על אושוויץ. עובדה שאנחנו מצטטים שירים, ספרים וסרטים שנוצרו דווקא בתקופות הכי קשות של האנושות. רבים אמרו לי להיזהר בשירים שאני משדרת, במה שאני אומרת ובביטויים בהם אני משתמשת.

ניסיתי לתת בימה לאמנים פלסטיניים וליצירות משותפות של ישראלים ופלסטינים. לאמנים פלסטיניים אין בעצם שום בימה תקשורתית – לא בתקשורת הישראלית, לא בזו הבינלאומית וגם לא בזו של העולם הערבי. אירחתי בתוכניתי גם את זוהר אלון מ"זו הדרך" שדיבר על היעלמות שירי המחאה מפס הקול של החברה הישראלית ועל הופעת שירי הסתה כמו "חרבו דרבו". דיברנו על איך בשנות ה-80 גילו אמנים כמו נורית גלרון, סי היימן, חוה אלברשטיין ויונתן גפן אומץ ושרו שירי מחאה. היום זמרים לא מעזים: הקול הזה בציבור הישראלי הושתק ודוכא.

לפני כשנה התחילו ללחוץ עלי בקול ישראל בערבית בטענה שהמצב רגיש ואני חייבת להיזהר יותר. דרשו ממני להגיש מראש את השאלות שבכוונתי לשאול בתוכנית. במשך 5 חודשים כתבתי והגשתי מראש את השאלות לשעתיים שלמות של שידור עם הרבה אורחים – לא דבר טריוויאלי. ב-17 ביולי, אחרי שסיימתי לשדר את התוכנית, הודיע לי המנהל שהם מפסיקים לעבוד איתי. זו הייתה הפרה של החוזה, שדרש התראה של חודש מראש על הפסקת עבודתי. ברדיו טענו שהפיטורים נבעו מקיצוץ כלכלי. אבל אם זה היה המצב – יכלו ליידע אותי מראש, לתת לי להיפרד מהקולגות שלי ואפילו להעניק לי זר פרחים. אלה היו במפורש פיטורים פוליטיים.

לימדתי מוסיקה ושירה ערבית ב"מקאמאת", בית הספר למוסיקה מהמזרח הפועל בצפת. בשנה שעברה הורידו אותי מ-8 שעות לימוד לשעה אחת בשבוע, ואז ביקשו ממני שאתפטר בהסכמה. בעצם אני מובטלת מיולי ואפילו לפני כן. אני מתמודדת עם קשיים כלכליים מעיקים. זה המחיר של לעמוד על הדעות שלך ולבטא אותן, אבל זה מחיר קטן מאוד לעומת מי שאיבדו את חייהם או הושלכו לכלא.

באופן כללי, בקרב אמנים ערבים בישראל שורר פחד גדול. יש כאלה שהחליטו להפסיק לכתוב ולא להביע דעה. הם פוחדים אפילו לפרסם מסרים עדינים כמו "די למלחמה". יש אמנים ערבים שעזבו את הארץ כי הם נרדפים ולא יכולים להתפרנס. כמה מהם, בעיקר זמרים וזמרות צעירים, עברו לאירופה ואפילו הולך להם יחסית טוב. אבל הם אינם יכולים לחזור ארצה. אתן כדוגמא את הזמרת דלאל אבו אמנה שנעצרה בגלל פוסט שפרסמה. אנשי ימין קיצוני הפגינו חודשים מול הבית שלה, איימו עליה ועל בעלה. כצפוי שום גורם כבר לא העז להזמין אותה להופעה. לכן היא עזבה עם המשפחה לארצות הברית.

ברור שלא כולם יכולים לעבור לחו"ל או לשיר בחו"ל: מה הטעם לשיר על המולדת אם אנחנו לא יכולים לשיר בה? הזמרים שנשארו כאן צריכים להתפרנס. אז חלקם מבצעים רק שירי אהבה או שירים ישנים שאין להם שום קשר למציאות הנוכחית. אז לפחות לא יכולים להאשים אותם שהם שרים משהו נגד המדינה.

בהופעותיי אני בוחרת שירים מחאתיים שיש בהם מטאפורות וסימבוליזם. לא תמיד אומרים את המילה כמות שהיא. זה כוחו של שיר, שיש בו מטאפורה ואפשר להעביר בו מסרי מחאה גם בלי להיות מפורשים. לפעמים אני שרה שירים כלליים שעניינם חמלה, ילדים או כוחן של נשים במאבק. אלה רלוונטיים מאוד עכשיו.

איך השפיעה המלחמה על יוצרי התרבות הפלסטיניים בעזה?

במדיה החברתית אפשר לצפות בנגנים עזתיים רבים הפועלים במחנות הפליטים החדשים שנוצרו. אני רואה סרטונים של ילדים חמודים ושל ילדות מקסימות בני 7, 9 או 10 ששרים יפה מאוד. זה מרגש אותי מאוד. ישנם סרטונים של ילדים היושבים במחנות אוהלים בגשם, בתנאים נוראים, ומנגנים בכינורות, בגיטרות, בעוד ובדרבוקה. רבים מהם לומדים בקונסרבטוריון אדוארד סעיד הממשיך לפעול בקרב הילדים בעזה. הם שרים חומר יפה ואיכותי. בדרך כלל שירים ערביים קלאסיים או שירי פופ חדשים עם מסרים של חיים, שלום וצדק, וגם שירי אהבה לעזה ושירים המבטאים גאווה ורצון להישאר במולדת.

יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מההרס בתחום התרבות. התיאטרון והגלריות בעזה נהרסו לגמרי. יש עדיין ציירים המציירים בעיפרון, כי אין להם אמצעים אחרים. משפחות שלמות של אמנים, לרבות מפורסמים, הושמדו ולא נשאר מהן איש. אמנים רבים עזבו את הרצועה. אני מכירה להקה מעזה שהצליחה לצאת מהרצועה לפני שנה ועורכת עכשיו סבב הופעות בינלאומי. ראיתי את הופעותיה על בימות חשובות בעולם.

צעירים עזתים רבים לומדים בחו"ל. אני עוקבת אחרי משורר בן 21 בשם חידר ע'זאלי, שבין הפצצה להפצצה כתב שירים ברמה מדהימה, עמוקים מאוד ופילוסופיים. ראיתי לפני ימים אחדים שהוא הגיע לאיטליה ושמחתי. אבל זה עצוב שאדם לא יכול להישאר במולדתו. לפחות עכשיו הוא במקום בטוח ואני מקווה שהוא זוכה בתמיכה. המצב הוא תוצאה גם של הטיפשות של ממשלת ישראל. את המשורר מחמוד דרוויש רדפו וכלאו ב-1958. בסוף הוא עקר לחו"ל ושם התפרסם עוד יותר. שירה אי אפשר לכבות או למנוע. כאשר אמן נרדף, זה דווקא נותן לו יותר כוח.

מהן המגמות הבולטות במוסיקה הערבית בשנתיים האחרונות?

יש גל חזק ומצליח מאוד של מוסיקה אלטרנטיבית בצד מוסיקת פופ מסחרית הדומה לפופ בכל מקום אחר בעולם. ישנן זמרות ערביות הנראות כמו ג'ניפר לופז או שאקירה מבחינת ההופעה, הריקוד והקצב – אבל הן שרות בערבית. הסגנון הפופולרי הוא פיוז'ן של פופ, קצת ראפ עם השפעות ואלמנטים של דבקה. הדבקה נכנסה חזק מאוד למוסיקה העכשווית מבחינת הסאונד. משפטים מוסיקליים שלמים נלקחים מהדבקה הפלסטינית ונכללים בעיבודים מודרניים. בקליפים אפשר לראות בחורות ובחורים שרוקדים דבקה בבגדים שהם שילוב של קו מודרני עם פריטים מסורתיים. ניכר רנסאנס של הביגוד המסורתי והרקמה הפלסטינית ושל תכשיטים של האימהות והסבתות של פעם. מגמה זו קשורה גם בהתעניינות הבינלאומית הרבה בסוגיה הפלסטינית על רקע המלחמה בעזה. הפלטפורמות הגדולות מקדמות יותר אמנים פלסטיניים. כמה פלסטינים שנולדו בחו"ל הגיעו למעמד של כוכבים גדולים.

ישנם אמנים ערבים מהארץ שעברו לארה"ב, לאירופה או למדינות המפרץ בעקבות הסכמי הנורמליזציה, ומנהלים שם קריירות מוצלחות. רבים מהם מדברים בשירים על היותם פלסטינים. הדור השלישי או הרביעי לנכבה מחזיר את הסבתא הפלסטינית לקדמת הבמה. בכמה מקרים ממש משלבים בשיר את הקול של הסבתא.

משטרים ערביים מגלים התכחשות למצב והתעלמות מהג'נוסייד בעזה במשך השנתיים האחרונות. בשיא הג'נוסייד, הזרימה סעודיה כספים להפקות ענק ססגוניות עם יותר ממאה נגנים על הבימה וכוכבי על של מוסיקת פופ, שבהן לא נאמרה אפילו מילה על עזה או על פלסטין. מעסיקים אותנו בשמלות של הכוכבות המצריות והלבנוניות, בניתוחים הפלסטיים שעשו או בגירושים שלהן. רצו שבזה יעסוק העולם הערבי בעת הטבח בעזה. העלימו את ההפגנות ומנעו מאנשים להביע מחאה. היה הבדל עצום בין העולם במציאות, ברחובות, לבין עולם המדיה בו אנשים צופים.

למרות המאמץ הזה לטפח בורות, ובמיוחד בקרב הצעירים, ישנם אנשים חכמים וביקורתיים. לדוגמא מוחמד עסאף – זמר עזתי צעיר שהוא ממש כוכב-על. הוא זכה לפני עשר שנים בתוכנית הריאליטי "ערב איידול". למרות שהוא כוכב פופ ברחבי העולם הערבי, בימי המלחמה דיבר על המצב בעזה ואמר שהוא רוצה להירתם למען בני עמו המוחלשים. הוא הוציא שירים יפים אך רוויי בכי על עזה.

האם המגמות האלה באות לידי ביטוי גם בארץ?

מאז קום המדינה אנחנו כאמנים פלסטינים יוצרים ב"אנדרגראונד", בניסיון להחיות את התרבות הפלסטינית וליצור יצירה חדשה הנאחזת בפולקלור ובמסורת. אנחנו ניזונים מהמקורות שלנו, כמו כל עם אחר. כיום, בגלל שהטכנולוגיה זמינה וכל אדם יכול לצלם ולהקליט בקלות, נחשפים זמרות וזמרים וכותבי שירה רבים. נשים צעירות רבות יוצרות במוסיקה וגם באמנויות אחרות כמו רקמה וציור. כשהייתה לי תוכנית ברדיו ראיינתי בחור מהכפר נחף ששוזר חפצים מקש – מלאכה מסורתית שסבתא שלי הייתה עוסקת בה.

ביישובים ערביים עורכים פסטיבל בשם "השמן והזיתים". שלשום שרתי בפסטיבל כזה עם כפייה ומאחורי עץ זית מפלסטיק. שרתי שירים על האדמה ועל סבתא שלי. כמובן שהממסד לא מעוניין אפילו באירועים כאלה. בפסטיבל בעראבה, שהיה במימון של מפעל הפיס, דרשו מראש המועצה לבטל הופעה של זמרת מוכרת בגלל שהיא מדגישה את הזהות הפלסטינית שלה ומופיעה עם כפייה ובגדים מסורתיים. אני בכוונה לא נוקבת בשמה: היא החליטה לא לצאת עם זה לתקשורת, כנראה כדי לשמור על עצמה. פשוט איימו על ראש המועצה שיחתכו את המימון, ואז יום לפני ההופעה הוא נכנע ללחץ והחליט לבטל.

חשוב להדגיש שגם לפני שלוש שנים לחץ מפעל הפיס על עיריית עראבה לבטל הופעה מסיבות פוליטיות. אלא שאז עמד בראשה  איש חד"ש עומר נסאר. הוא לא נכנע, ההופעה התקיימה וגם הכסף הגיע. כאשר פוחדים מהפשיסטים הם מצליחים; כשלא פוחדים – הם נסוגים.

בסופו של דבר, רבים מהשירים הישנים שאני שרה עדיין רלוונטיים: שירים של תאופיק זיאד ושל מחמוד דרוויש ושירים שכתבו בני או בן זוגי לפני המלחמה בעזה. שרתי גם אז נגד שפיכות דמים ועל המולדת, על צדק ועל שוויון. מה שנשתנה מאז זו רק הכמות. אני לא בהכחשה, אבל אני עדיין מעכלת את מה שקרה. הפעם לא הסתכלתי במלחמה מבחוץ – גם אני הייתי מאוימת, פיסית ונפשית. הפעם חשתי בדברים על עורי.

הריאיון פורסם לראשונה בגיליון המיוחד לציון 60 שנה ל"זו הדרך"