העיתונאי ופעיל השמאל העקבי גדעון ספירו נפטר ביום רביעי לאחר מחלה קשה וטרם את גופתו למדע. ספירו, בן 89 במותו שפעל במשך עשרות שנים למען זכויות אדם, נגד הכיבוש של השטחים הפלסטינים ולמיגור הנשק להשמדה המונית, נולד בספטמבר 1935 בברלין. בעקבות חוקי נירנברג של המשטר הנאצי, אביו הרופא, שמואל ספירו, פוטר מעבודתו כיתר הרופאים היהודים שעבדו בגרמניה והגיע לארץ עם משפחתו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.
גדעון ספירו הצעיר ביקש לעבור מירושלים לקיבוץ של השומר הצעיר ועל קורותיו באותן השנים כתב "אני בוגר החינוך הקיבוצי וכמצופה ממי שהתחנך על חשיבות השירות הצבאי התגייסתי לצנחנים. בתקופת שרותי (1957-1954) השתתפתי במרבית פעולות התגמול כפי שכונו אז הפשיטות מעבר לקווי שביתת הנשק, ונמניתי עם הצנחנים שצנחו במעבר המיתלה במדבר סיני במלחמה שקיבלה את השם מבצע סיני. רפאל איתן (רפול) לימים רמטכ"ל היה מפקד פלוגה שלי בקורס מ"כים (מפקדי כיתות), משה לוי (משה וחצי), רמטכ"ל בעתיד, היה מפקד כיתה שלי, והייתי מ"כ של דן שומרון, לימים אף הוא רמטכ"ל. אני מזכיר את הנקודות האלה בכדי להדגיש את עוצמת השינוי שחלה עם השנים בכל הנוגע לצבא וצבאיות. בחלוף השנים, למדתי, קראתי והשכלתי והתברר לי כי חלק לא קטן מאותן פעולות תגמול היו פרובוקציה ישראלית וכי במבצע סיני הייתי למעשה חייל בשירות הוד מלכותה מלכת בריטניה וממשלת צרפת שביקשו במלחמת מאסף להשאיר בידן מאחז אימפריאלי בתעלת סואץ. כך מנצלות ממשלות את חייליהן הצעירים וחסרי הידע למטרות שאין להן קשר להגנת המדינה".
בשנת 1964 התחיל הקריירה עיתונאית של ספירו ככתב כלכלי ופרלמנטרי. במחצית השנייה של 1966 קיבל מלגה ללימוד טלוויזיה באמצעות שגרירות גרמניה בישראל שכללה גם שיפוץ קצר של הגרמנית שלי במכון גיתה בעיירה הבווארית באד ריישנהל. זה היה מפגש ראשון שלו עם גרמניה הקתולית והשמרנית. במקביל כיהן ככתב העיתון היומי של מפ"ם, "על המשמר", בגרמניה. "זו הייתה גרמניה שטרם עשתה חשבון נפש רציני עם עברה. יותר מדי משרות בכירות במנגנון הציבורי והממשלתי מולאו על ידי מי שהיו חברים במפלגה הנאצית כך במנגנון הממשלתי והדיפלומטי, וכך במערכת האקדמית, בפיקוד הבכיר בצבא ובמנגנון המשפטי", כתב לימים.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים שב ספירו לישראל ובנמל התעופה גויס למילואים "אותם עשיתי במסגרת חיל הכיבוש במזרח ירושלים. הסיטואציה בה אני שולט בכוח המדים והנשק על אוכלוסייה אזרחית גרמה לי תוגה רבה והאפילה על שמחת הניצחון. הבטחתי לעצמי כי לא אחזור למלא תפקיד כזה ובכך עמדתי. הייתי בטוח כי השליטה על הפלסטינים תהיה קצרת מועד, שהרי מדינה שפויה לא תכניס עצמה מרצונה החופשי למצב קולוניאלי מתמשך במחצית השנייה של המאה ה-20, עידן הדה-קולוניזציה. מתברר שטעיתי. ככל שהכיבוש נמשך והעמיק, כך העמיקה התנגדותי ופעילותי נגדו".
עם שחרורו משרות מילואים, ספירו היה לכתב "על המשמר" באו"ם ובארה"ב. ”זו הייתה תקופה מרתקת. באו"ם התקיימו הדיונים על החלטה 242 ומחוצה לו התנהל מאבקם של הסטודנטים נגד המלחמה בווייטנאם, כאשר אלפי צעירים שורפים את כרטיסי הגיוס (אז עוד היה גיוס חובה) והם אומרים לנשיאם לנדון ג'ונסון, לא נסכן את חיינו במלחמה חסרת שחר. סירובם של צעירים לצאת למלחמה לא להם, מאד הרשים אותי ולא ידעתי כי כעבור שנים אמצא עצמי מסרב לקחת חלק במלחמת לבנון כמו גם תפקידי שיטור בשטחים הכבושים", הוסיף.
"ב-1970 החלטתי להשלים השכלה אקדמית, והצפנתי לאוניברסיטת חיפה, לחוג מדע המדינה ונבחרתי כעורך עיתון הסטודנטים והקמתי עיתון חדש בשם 'פוסט מורטם'. זה היה עיתון פתוח לכל מגוון השקפות העולם, הוא דן בנושאים אקדמיים ופוליטיים, כתבו בו יהודים וערבים, עולים חדשים וחברי קיבוצים, חברות וחברי הסגל, שמאל וימין. פתיחותו הייתה לצנינים בעיני הימין והעיתון נסגר בשנתו השנייה בעקבות מאמר שלי שנשא את הכותרת "רוחו של גבלס מרחפת מעל פני הקמפוס" שמחה על גילויי גזענות מבישים של הימין היהודי", כתב ספירו בזיכרונותיו והמשיך "נמניתי עם קבוצה של יהודים וערבים, ציונים ולא ציונים, נשים וגברים שהתגבשו תחת השם 'גוש יש'. מצע הגוש הביע תמיכה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. למרבה ההפתעה זכה הגוש בניצחון מוחץ בבחירות לאגודת הסטודנטים שנערכו ב-1972. לראשונה בתולדות האוניברסיטאות זוכה גוש שמאלי חוץ ממסדי בבחירות. הדבר עורר עניין רב בישראל והקמפוס החיפאי הפך לאתר עלייה לרגל של התקשורת. הממסד הפוליטי ראה זאת בחרדה, בעיקר נוכח שיתוף פעולה יהודי-ערבי. ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הביעה בישיבת לשכת מפלגת העבודה מורת רוח מניצחון השמאל. חלק מהתקשורת יזם מסע הסתה והכפשה נגד השמאל הסטודנטיאלי, העבודה והליכוד שילבו ידיים, הקימו סיעה פוליטית בשם 'יחדיו' שהצליחה כעבור שמונה חודשי שלטון השמאל להדיחו בטריק משפטי".
ועוד, ב-1982, עם הפלישה ללבנון, "נמניתי עם מקימי תנועת 'יש גבול' שחרטה על דיגלה את הסרבנות להשתתף בפלישה לארץ שכנה שדבר אין לה עם הגנה על ישראל. כתבתי מאמרים נגד המלחמה ובעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושאטילה, תבעתי מהיועץ המשפטי להעמיד לדין את שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, שני מפקדיי מתקופת שירות החובה בצבא. פעילותי הפומבית נגד המלחמה בה ביצעה ישראל פשעי מלחמה לרוב, הניעה את נציבות שירות המדינה להעמיד אותי לדין על 'ביקורת פומבית על מדיניות הממשלה', סעיף בחוק שמעולם לא עשו בו שימוש. המשפט התקדימי נסב על שתי שאלות עיקריות: האם עובד מדינה הוא רכוש הממשלה המופשט מזכויותיו הדמוקרטיות? כלומר, האם אנו רוצים עובדי מדינה צייתנים העונים אמן אחר כל מדיניות ממשלתית, שהרי ראינו מה עוללו לנו בגרמניה עובדי מדינה צייתנים? ושנית, כיצד לפרש את האיסור? פרקליטי עו"ד אביגדור פלדמן ואנוכי הצענו פירוש מצמצם לפיו האיסור תקף לשעות העבודה אבל לא 24 שעות, שהרי לא הואשמתי כי פעילותי התרחשה בשעות העבודה. בית הדין החליט להרשיע אותי ובכך קיבלנו תשובה ברורה: מדינת ישראל מעדיפה את הצייתן העיוור שממלא הוראות ולא שואל שאלות. למות במלחמת שולל מותר, לערער על חוכמת הממשל אסור. הלקח מהשואה לא נלמד. העונש שגזרו עליי: פיטורים, פסילה לכל תפקיד בשירות המדינה לחמש שנים ושלילת גמלה, שפירושה, גם משפחתי תיענש. נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, שדן בערעור, החזיר לי את הגמלה בנימוק שמדובר במקרה ראשון".
עם פיטוריו ממשרד החינוך שב ספירו לכתוב בעיתונות בשורה של עיתונים: "על המשמר", "דבר", "ידיעות אחרונות", "מעריב", השבועון החרדי "יום השישי" ופרסם מאמרי אורח בעיתונות בינלאומית, גרמנית ואנגלית. הטור ב"ידיעות אחרונות" אז הנפוץ ביותר, שהופיע מספר שנים, בוטל משום תמיכתו הפומבית בשביתת פועלי הדפוס של העיתון. בקיץ 1989 הוזמן ספירו למפגש ישראלי-פלסטיני בברלין ביוזמת הליגה הבינלאומית לזכויות אדם. בין המשתתפים ההיסטוריונית רחל פרוידנטל; פרופ' גדעון פרוידנטל מאוניברסיטת תל אביב; הסופר אמיל חביבי; פייסל חוסייני, ראש המכון הפלסטיני למחקר ואיסוף נתונים במזרח ירושלים; הכומר ד"ר מיטרי ראהב מבית לחם; פרופ' ניסים קלדרון מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב; זאהירה כאמל, מרצה לחינוך ויו"ר פדרציית הנשים הפלסטינית; אורי שמרלינג ופעילים נוספים. "אילו הדברים היו תלויים במשתתפי הכנס היינו מצויים זה מכבר בשלום ישראלי-פלסטיני המבוסס על פשרה הוגנת" הזכיר.
שאלת הנשק להשמדה המונית בישראל ובמזרח התיכון הלכה ותפסה מקום מרכזי בפעילותו של ספירו. הוא השתתף והרצה בכנסים בינלאומיים רבים מטעם הוועד הישראלי למזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי וקרא לשבירת השתיקה הרשמית שביב מדיניות הגרעין של ישראל. מראשית העשור הראשון של המאה ה-21, ספירו פרסם טור שבועי באתר "הגדה השמאלית". ב-2008 תיאר ספירו ברשימה שפרסם ב"גדה השמאלית" את המתנחל משה זר במילים "מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים". ב-2011 דחה בית משפט השלום בתל אביב את תביעת הדיבה שהגיש זר בעניין. באותה שנה נעצר "בחשד להסתה" בגלל מאמר שפרסם בספטמבר 2010. ספירו תבע את המדינה בטענה שהמעצר היה בלתי מוצדק. ב-2013 הסכימה המדינה לשלם לו 10 אלף שקלים פיצוי על המעצר. עוד היה ספירו פעיל מאוד במאבק להסרת המצור על רצועת עזה ונגד ההתנחלויות בגדה.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/119729/
על גדעון ספירו בארכיון השמאל: