המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) וחזית נצרת הדמוקרטית הודיעו אמש (רביעי) על  הפעיל הוותיק והמשורר מפלח טבעוני (אבו מוסא), שנפטר אתמול בגיל 76, "לאחר חיים של מאבק למען עמו, הצדק החברתי והאנושי". "טבעוני הצטרף מגיל צעיר למאבק נגד דיכוי, רדיפה וכיבוש, ונרדף פוליטית, נעצר, והוטלו עליו מגבלות קשות, בהן איסור כניסה לשטחים הכבושים לאחר מלחמת 1967 עד שנת 1972. בתוך המאבק הזה מצא את דרכו לשורות המפלגה הקומוניסטית, שאליה נשאר נאמן עד יומו האחרון", הוסיפו.

טבעוני נולד בנצרת ב-1949, והתתגורר כעל חייו בעיר הולדתו. למד הנדסת אדריכלות בטכניון ובמכללת ויצ"ו בחיפה ועבד כשלושים שנה בתחום. מאז התיכון היה פעיל פוליטי למען צדק וזכויות של המיעוט הלאומי הפלסטיני ובמאבק בכיבוש, ובנוסף עסק בעשייה תרבותית, חינוכית ויצירתית ונהפך לדמות בולטת בשדה הספרות הפלסטינית בישראל.

את שירתו וכתביו פרסם לאורך כחמישה עשורים בעיתונות המקומית והערבית, בין היתר בעיתונים "אל־איתחאד", "מג'לת אל־ג'דיד" ו"אל־ע'ד", ושימש גם כעורך ראשי במגזין "אל־ג'דיד" והיה סגן-עורך ראשי ב"שדא אל-כרמל". יצירתו מאופיינת בשפה פשוטה אך עשירה, ברגישות אנושית עמוקה, בזרימה פיוטית ובמחויבות רעיונית לחיים ולמאבקם של המוחלשים והמדוכאים, קו עקבי ביצירתו. טבעוני היה גם בין מקימי איחוד הסופרים הערבים בישראל. מבין ספריו הבולטים, "שירים מיושנים" (1999), "מתנות החיבוק" (2011), "דימום הצללים" (2014), "דאג'ון פלסטין וטקסטים רעננים" (2015) ו"שובה של ג'פרא" (2022).

ביום שלישי הודיע פורום דו-קיום בנגב על פטירתו של נורי אל-עקבי, "לוחם צדק, ואדם שתרם רבות לקידום זכויות הקהילה הבדואית בנגב. הוא היה סמל לעמידה איתנה, לדבקות בצדק, ולמחויבות עמוקה לשוויון ולכבוד האדם". יהי זכרו של נורי אלעקבי ברוך, ומורשתו תמשיך להאיר את הדרך", הוסיפו.

אל-עוקבי, לוחם ותיק נגד נישול הערבים-בדואים ולמען זכויותיהם היה בן 9 ב-1951, בשעה שהצבא גירש אותו, את משפחתו ואת כל אנשי אל-עוקבי מאל-עראקיב שבצפון הנגב מזרחה. הוא בילה חלק גדול מחייו במאבק נגד הגירוש וייסד את האגודה למען זכויות הבדואים – גרעין של התארגנות אזרחית קולקטיבית, לא משפחתית, למאבק על זכויות ערביי הנגב. ברשומה שפרסם בפייסבוק, כתב פרופ' גדי אלגזי: "במשך שנים הוא נאבק נגד הסיירת הירוקה שהטילה טרור ברחבי הנגב; הוא ניסה למנוע בגופו עקירת עצי זית בכפר מידיה, בגדה המערבית, בימים שעקירת עצי זית בכפר פלסטיני היתה מעשה שיכול לזעזע אנשים. ומשך שנים ניסה להעלות לפני השטח את פרשת הגירוש המוכחש שהתבצע בשנת 1951, זה שבמהלכו הועברו אלפי בדואים – אזרחי המדינה – מיישוביהם כדי להשתלט על אדמותיהם. ביניהם היו גם אנשי אל-עוקבי, בהנהגת אביו של נורי. נורי ניסה פעם אחר פעם לשוב לאדמות. ערביי הנגב חייבים לנורי רבות, ולכולנו יש חוב גדול לנורי".

לאחר שנת 2000 קיווה אל-עוקבי שההבטחה שכפר בדואי יקום מחדש באדמות אל-עראקיב תקוים. במקום זאת הוקמה קהילה מגודרת, ליהודים בלבד, גבעות בר. כעבור שש שנים ניסה אל-עוקבי פעם נוספת לשוב לאדמתו. "הוא לקח כמה חפצים מביתו בלוד והקים אוהל על אדמתו, ישן בשק שינה והתרחץ במים מג'ריקן. הוא סולק וחזר, נעצר וחזר. אבל בסופו של דבר העמידו אותו לדין על עבירה מינהלית – על כך שהמוסך שממנו התפרנס בלוד פעל ללא רישיון. על העבירה הזו הוא נדון לשבעה חודשי מאסר והוא כבר היה אז חולה לב. השופט החליט להחמיר באופן יוצא מן הכלל בעונשו של נורי בגלל פעילותו הציבורית, כ'מסר לפזורה הבדואית'. נורי ערער ושוחרר חודש לאחר מכן", הוסיף אלגזי.