מאת ניב מיכאלי
בגיליון האחרון של "זו הדרך" (26.3) החל תהליך של דיון בדבר האופן בו על מק"י וחד"ש להתמודד עם העלאת אחוז החסימה, נוכח המפלה הקשה שנחלה החזית בבחירות לראשות עיריית נצרת. פדרו גולדפרב קובע ובצדק במאמרו "החזית – לאן?", כי על המפלגה לבחון שינויים מהותיים באופן בו היא מתמודדת לבחירות, והצעתו היא לבנות "ברית פטריוטית" בין חד"ש לבין בל"ד. לעומתו, מציע רג'א זעאתרה לתחום את גבולות החזית החדשה בהתאם לשני עקרונות: "לא ציונים ולא ריאקציוניים".
להצדקת טענתו בדבר היותה של בל"ד כוח ריאקציוני ולא פטריוטי, הוא מציין את עמדותיה בנוגע לסוגיות הפוליטיות במזרח התיכון, ואת התייצבותה לצד התנועה האיסלאמית והממסד השלטוני כדי להכשיל את מועמדותו של ראמז גראייסי לראשות עיריית נצרת.
צודק זעאתרה בקביעתו כי בל"ד הוכיחה עצמה כמי שאין לראות בה בעלת ברית אפשרית להמשך. לא רק מהסיבות אותן ציין, אלא גם בשל עמדותיה הכלכליות, ובייחוד בשל האופן בו היא תופסת את שאלת השותפות היהודית-ערבית. במקביל, צודק גולדפרב כי התמורות הפוליטיות מחייבות אותנו למהלך של שינוי.
אני סבור כי הדיון באשר למי הם השותפים האפשריים למהלך שינוי זה הוא דיון חיוני, אך הוא מתנהל תוך דילוג על שלב מקדים וחיוני, והוא – עצם הדיון בשתי השאלות: מה תפקידה של המפלגה? ומה תפקידה של החזית?
מפלגה הומוגנית, חזית פלורליסטית
המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) שואבת את תפיסותיה הארגוניות ממשנתו של לנין. ככזאת, היא שואפת להיות מסגרת בה מתקיים דיון מתמיד לגבי כלל הסוגיות הפוליטיות המרכזיות, וכתוצאה מדיון זה – מתגבשות באופן דמוקרטי עמדות המפלגה, המחייבות את כלל החברים. אחדותה הרעיונית של המפלגה הקומוניסטית מאפשרת לה, ברמה העקרונית, לספק ניתוח חד וברור לסוגיות שונות, דוגמת התנגדותנו לאידיאולוגיה ולפרקטיקה של הציונות, ניתוחינו על אודות ההתפתחויות האזוריות, והערכותינו לגבי האופן בו יש לממש את הצורך של העובדים בשינוי כלכלי וחברתי. מדובר בעקרון יסודי העומד בבסיס עבודתן של המפלגות הקומוניסטיות, וראוי כי מק"י תשוב ותחדד אותו.
לעיתים נראה, כי לא רק שהזנחנו את העיקרון לפיו נדרשים חברי המפלגה להתייצב מאחורי העמדות שגובשו במהלך הדיון הדמוקרטי הפנימי, אלא אף זנחנו את הדיון הדמוקרטי עצמו. כפועל יוצא מכך, זנחנו את היכולת לספק ניתוח מעמיק של המציאות ושל האופן בו יש לשנותה.
למק"י, כמפלגת אוונגרד, יש תפקיד שונה מאוד מהתפקיד אשר מיועד עבור החזית. כך מלמד הניסיון של מפלגות קומוניסטיות בעולם, שהקימו חזיתות שונות, וכך מלמד גם הניסיון שלנו בארץ. בטרם הקמת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש), פעלה המפלגה הקומוניסטית במציאות של בידוד עמוק בפוליטיקה הישראלית. הקמת החזית הייתה ביטוי לשאיפתה של המפלגה להרחיב את מעגל השפעתה בקרב ציבורים, קבוצות ואישים אשר לא הסכימו עם מלוא תפיסת עולמה הרעיונית. מה שאיפשר מהלך זה, הייתה ההתפתחות של שני מאבקים פוליטיים מתקדמים: מאבקה של האוכלוסייה הערבית נגד מדיניות האפליה הלאומית, ששיאו בשביתת יום האדמה (1976), ותנועת המחאה המזרחית של "הפנתרים השחורים", שקמה ב-1971 במחאה על האפליה העדתית ועל מדיניות הנצחת העוני.
מה שאיפשר את הקמת חד"ש, הייתה ההחלטה של הנהגת מק"י דאז, לשתף פעולה עם כוחות ואישים אשר אינם מזדהים, בשלב הזה, עם כלל האידיאולוגיה שלנו – לא עם המרקסיזם-לניניזם, ולא עם שלילתנו את תפיסת העולם הציונית. מה שאיפשר את החיבור, הייתה הסכמה על תכנית מינימום פוליטית, בה סוכמו העמדות המשותפות לגבי סוגיות היסוד בעת הזו: שלום המתבסס על הקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל, עם פתרון צודק לבעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם; שוויון זכויות לאומי ואזרחי לאוכלוסייה הערבית בישראל; הגנה על זכויות העובדים ותמיכה בצדק חברתי; התנגדות לאפליה עדתית ומגדרית, וכו'.
ניתן וצריך להקים חזית
על הנייר, היה ברור מה נדרש מהמפלגה ומה נדרש מהחזית. אולם בפועל, בשתי המסגרות התגלו קשיים וכשלים. במק"י התערערה הנורמה הארגונית של הצנטרליזם הדמוקרטי, ונחלש אופייה הלניניסטי והמהפכני של המפלגה, ויחד עמו – נחלשה גם יכולתה להעמיד משנה פוליטית ורעיונית מלאה וסדורה. במקביל, חד"ש לא מילאה את תפקידה כחזית רחבה, פלורליסטית ופתוחה, המתרחבת כל העת באמצעות צירוף קבוצות ואישים המקבלים את תכנית המינימום שלה.
כיום, לא ניתן להצביע על פער רעיוני משמעותי המפריד בין מי שהוא חבר במק"י לבין מי שהוא "רק" פעיל בחד"ש (למעט כשמדובר במרכיב שולי בחזית, המקדם בעקביות קו רעיוני הפוך לזה של מק"י). כך נהפכו שני הגופים לדומים מדי, ולכן – לכאלה שאינם ממלאים כראוי את מטרתם המקורית.
מק"י זקוקה היום לחזית שמאל רחבה, לחזית אמיתית, כדי להתמודד עם האתגרים העומדים בפנינו. בעת שאנו מנהלים דיון על דמותה העתידית של החזית, עלינו לזכור כי יש לבנות אותה סביב מצע מינימום פוליטי, ולא סביב מצע מקסימום אידיאולוגי.
ניתן להישאר חלוקים לגבי הערכת אופייה של מהפכת אוקטובר ברוסיה, כל עוד נישאר מאוחדים בהתנגדות לתכניות אותן מקדמת הממשלה להפרטת מערכת החינוך ומערכת הבריאות. ניתן להישאר חלוקים בשאלת הערכת פועלם של א.ד גורדון ושאר מנהיגי "העלייה השנייה", כל עוד נישאר מאוחדים בהתנגדות להפקעת אדמות הערבים-הבדואים בנגב במסגרת "תכנית פראוור" ולתכנית הממשלתית לגיוס צעירים ערבים לצבא.
כמובן, שההסכמות הפוליטיות הקונקרטיות לא מבטלות את ניהול הוויכוח הרעיוני עם שותפינו בחזית. נהפוך הוא: הליכה משותפת לאורך כברת דרך, וניהול מאבקים יחד מתוך מסגרת אחת, יסייעו לשכנע את שותפינו בחזית בצדקת תפיסת העולם שלנו. חזית הנהנית מרוחב פוליטי, תסייע למפלגה הקומוניסטית בהרחבת שורותיה ובהנחלת תפיסת עולמה לחוגים נוספים.
אם נשמור על עיניים פקוחות ונסתכל סביבנו, נראה כי ישנו פוטנציאל בלתי מבוטל להרחבת שותפויות המאבק שלנו, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי. את שותפינו לחזית שמאלית רחבה, חזית יהודית-ערבית של מאבק לשלום, לשוויון ולצדק חברתי, ניתן למצוא בקרב הצעירים הערבים-הבדואים הנאבקים נגד תוכנית פראוור, בקרב התארגנויות העובדים המיליטנטיות שקמו בשנים האחרונות, בקרב פעילים שעברו פוליטיזציה ורדיקליזציה במחאה החברתית של קיץ 2011, ובקרב הפעילוֹת בארגוני הנשים, אשר לא רואות בחד"ש, במתכונתה הנוכחית, בית פוליטי המתאים עבורן.
עלינו לגלות נוכחות, לנהל דיאלוג ולעבוד לא רק עם קבוצות מגובשות ומאורגנות, אלא גם עם פעילים ואישים בודדים. אם נקים חזית שמאלית פלורליסטית מספיק, היא תוכל להוות כתובת עבור כל מי שדוחים את הגזענות, את הכיבוש, את האפליה ואת הפערים המעמיקים, ומוכנים להתארגן כדי לשנות את החברה שלנו.
בימת דיון לקראת ועידת מק"י
המאמר של ניב מיכאלי מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" במדור בימת דיון. מאמרי דעה רעיוניים ופוליטיים לבימת הדיון לקראת הוועידה שלא-מן-המניין של מק"י, נא לשלוח אל: