לכאורה, היה זה אירוע אקדמי שיגרתי של השקת ספר חדש. אך יום העיון, שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע (19.11), הפך במהרה לכתב אישום נגד היחס המפלה של המדינה כלפי אזרחיה הערבים-הבדואים בנגב. גם הקהל שהגיע אל האירוע – אשר התקיים תחת הכותרת "אזרחים בדואים במדינה יהודית: לקראת סכסוך או פיוס?" – היה שונה מהקהל הרגיל המגיע לכנסים אקדמיים. הפעם, מי שהגיעו היו לא רק סטודנטים וחוקרים, אלא גם פעילים יהודים וערבים רבים, הנאבקים נגד נישול הבדואים.
הפגנה נגד חוק פראוור בעת ביקור בנגב של ועדת הפנים של הכנסת ביום ראשון האחרון (צילום: אקטיבסטילס)
יום העיון תוכנן מזה זמן רב, אבל הוא נערך בסמיכות לדיון בכנסת על "חוק פראוור", המסעיר את הרוחות בקרב תושבי הנגב, והזוכה לגינויים בארץ ובחו"ל. האקטואליות של האירוע בולטת על רקע החלטתה של הממשלה לזרז את הקמתם של יישובים יהודיים חדשים בנגב. אחד מהם הוא היישוב חירן, שעל הקמתו הוחלט כבר בשנת 2002. יישוב זה מתוכנן לקום על אדמות הכפר הבדואי אום אל-חיראן. הערעור שהגישו תושבי אום אל-חיראן לבית המשפט העליון על ההחלטה לפנותם מאדמותיהם, עדיין תלוי ועומד.
לתושבי אום אל-חיראן יש היסטוריה ארוכה של גירוש ועקירה. עד 1948 התגוררו תושבי הכפר בחירבת זובאלה, ששכנה בוואדי זובאלה. לאחר הקמת המדינה, הורה המושל הצבאי של הנגב על עזיבת הכפר, ותושביו עברו ללקיה. ב-1952 נעקרו התושבים פעם נוספת, אדמותיהם נמסרו לקיבוץ שובל, ואילו להם הורו להתיישב במיקומם הנוכחי.
בדיון שנערך באוניברסיטת בן-גוריון, אמר אל-אעסם כי "הקמת יישובים יהודים בנגב בשעה שממשלת ישראל מקדמת את תכנית פראוור, אשר במסגרתה ייהרסו עשרות כפרים בדואים ואדמתם תופקע, מעידה על התפיסה הגזענית של הממשלה כלפי תושבי הנגב הערבים-הבדואים. במקום
להמשיך את נישולה של קבוצה ילידית מאדמתה, על הממשלה להכיר בזכויותיה ההיסטוריות, ולפעול בדיאלוג עם התושבים ונציגיהם על בסיס תכניות אלטרנטיביות לתכנית פראוור". דבריו של אל-אעסם קיבלו משנה תוקף במהלך המושב השני של הכנס, שעסק בזוויות מחקריות חדשות על החברה הבדואית בישראל.
ד"ר נועה קרם (המלמדת בבית ברל ובמכללת ספיר) שיתפה את באי הכנס בממצאי הדוקטורט שכתבה, אשר במרכזו – המשפט הבדואי בנגב והבעלות על הקרקע במאות ה-19 וה-20. עוד היא בדקה, כיצד מתייחסת מדינת ישראל אל המשפט הבדואי. בין ממצאיה: האוכלוסייה הבדואית בנגב פיתחה, כבר בסוף המאה ה-19, מערכת מסועפת של מסמכי בעלות על הקרקע, חלוקה לחלקות, ואף מינתה שופטים מקרב בני הקהילה, על מנת להכריע במחלוקות סביב שאלת הבעלות. עוד היא גילתה, שבעת השלטון העות'מאני המאוחר, בתחילת המאה ה-20, קרקעות נמכרו ונרכשו על ידי בדואים באמצעות שטרי מכר כתובים ("סנאד") הקובעים את הבעלות על הקרקע, את זהות המוכרים, את זהות הקונים, ואף את גבולותיה המדויקים של כל חלקה וחלקה.
לדברי ד"ר קרם, ועל פי מפקד אוכלוסין שנערך על ידי השלטון הבריטי בארץ ב-1931, כ-90% מהאוכלוסייה הבדואית בנגב עסקה בחקלאות ורק 10% הנותרים מצאו את פרנסתם במרעה. בשיחות שקיימה עם משפחות רבות, נמסרו לה פרטים מדויקים, שטרות מכר, ואף תצלומי אוויר של החלקות השונות. היא הדגישה, כי נציגי המדינה בדרום יודעים היטב שבקרב האוכלוסייה הערבית-הבדואית קיים תיעוד מקיף של החלקות שהיו שייכות למשפחות השונות.
חרף זאת, המדינה טוענת שאין היא מכירה בשטרי הבעלות שלפני קום המדינה, וגורסת כי אדמות הבדואים הן אדמות מדינה. בפסק דין שניתן במארס 2012, במשפטו של נורי אל-עוקבי, מייסד האגודה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים, קיבלה השופטת במלואן את טענות המדינה, וזאת למרות שהוצגו מסמכים ונשמעו עדויות לגבי בעלות הבדואים על האדמות.
האנתרופולוגית ד"ר ספא אבו-רביע עמדה על הקשר המיוחד בין האדמות לבין האוכלוסייה הבדואית, לפני הנכבה ואחריה. ואילו המשפטן ד"ר סנדי קידר (אוניברסיטת חיפה) התייחס ל-"דוקטרינת הנגב המת", הנהוגה בממשלה, לפיה קרקעות הבדואים בנגב "הינן קרקעות מתות, ללא תושבים קבועים, ולא מעובדות, שהיו שייכות למעצמה המנדטורית ושמדינת ישראל קיבלה בירושה". לפי התיאוריה הזו, רוב האוכלוסייה הבדואית הייתה נוודית, ואין מסמכים רשמיים המכירים בבעלות על הקרקע לפני הקמת המדינה. לדבריו, מדובר בשקר גס שכל כוונתו לנשל את הבדואים מאדמותיהם. לדברי קידר, "השאלה המרכזית הנשאלת היא: האם הבדואים הם אזרחי מדינת ישראל? על פי האופן בו נוהגים השלטונות, ונוכח החלטת הממשלה להרוס את אום אל-חיראן ולהעביר את חוק פראוור – נראה שלשיטתה, התשובה היא שלילית".
המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2013break/11/G46_2013.pdf