מאת דן יהב

    בכנס באוניברסיטת ת"א, שהוקדש ל-90 שנה למק"י, לא הוזכר המחיר הכבד ששילמו הקומוניסטים, שנרדפו בידי השלטון הבריטי.

   בשנות המנדט הבריטי נרדפו חברי המפלגה הקומוניסטית בידי הבולשת (CID), כמו גם בידי הממסד הציוני, שגם הסגיר קומוניסטים לידי אותה בולשת. לפי הערכות, הבולשת הבריטית עצרה כ-1200 מחברי המפלגה ועוד כ-800 מתומכיה. 700 מהעצורים גורשו מהארץ. בין המגורשים היו גם שני נערים ערביים ועשרה ארמנים.

    שישה קומוניסטים יהודים עונו למוות או מתו בכלא בשל התנאים הקשים והעדר טיפול רפואי. סיומה מירוניאנסקי, ששימש כמזכיר סניף ת"א, נרצח בידי קצינים ושוטרים יהודים, ששירתו במשטרה הבריטית, בעת שנחקר בידי הבולשת, אך גופתו הועלמה.

    בסוף ינואר 1921, תקפו חברי מפלגת "אחדות העבודה" את "מועדון הפועלים", שהקים הקומוניסט מרדכי חלדי בחיפה. באמצע פברואר של אותה שנה, פוצצה קבוצת תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה הצגה ביידיש של החוג הדרמטי "מועדון בורוכוב".

    לאחר מאורעות 1921, עצרה המשטרה כמאה קומוניסטים, 40 מהם גורשו מהארץ. בין המגורשים היו המנהיגים: דוא, ריזשיק, שטוק, אברהם לומונוסוב וחיים כץ.

    ב-1922 פוטרו קומוניסטים שפעלו ב"ברית האגודות המקצועיות" ("ועדת ארגון") ממקומות עבודתם הפרטיים וההסתדרותיים. שמות הפעילים הועברו למשטרה, כדי שתגרשם מן הארץ.

    שיא של ההתנכלות ההסתדרותית והבריטית לקומוניסטים אירע בדצמבר 1928. פורסם אז צו בדבר איסור כל פעולה לגאלית למחצה של המפלגה הקומוניסטית. באותה תקופה סגרו את מועדוני "איחוד". בשנים 1928-1926, נעצרו 420 חברי המפלגה. השלטונות סירבו להכיר בהם כאסירים פוליטיים, והם הוחזקו בתנאים קשים של אסירים פליליים: עונשים גופניים, כבילת ידיים, מלקות ו"חובת הקריסה". בתגובה אירגנו הקומוניסטים הכלואים שביתות רעב.

    המרד הערבי, שהחל ב-1936, והתנדבות קומוניסטים (וגם אחרים) לבריגדות הבינלאומיות בספרד, שימשו עילה למסע גירושים מחודש של חברי פ.ק.פ. בראש פעולת הגירוש עמדו קציני משטרה יהודים.

    הרדיפות הבלתי-פוסקות מצד הבולשת הבריטית, ההסתדרות והמפלגות הציוניות ביטאו את העובדה, שהמפלגה הקומוניסטית הייתה כוח אנטי-אימפריאליסטי עקבי, שהתנגד לשלטון הבריטי ותבע את עצמאות הארץ. למרות מספרם המצומצם של הקומוניסטים, התייחסו אליהם הבריטים כאל איום הן בשל השותפות היהודית-ערבית שהם טיפחו, והן בשל קשריהם עם מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם במסגרת האינטרנציונל הקומוניסטי (הקומאינטרן).

"גאולת הקרקע" : גישת הקומוניסטים

    המפלגה הקומוניסטית דחתה בתוקף את המדיניות והאידיאולוגיה הציוניות ואת הפרקטיקה של הנישול של הפלאחים הערבים מאדמתם, ושל הפועלים הערבים – ממקומות עבודה שבבעלות יהודים. הקומוניסטים התעמתו עם היישום של סיסמאות הציונות: "גאולת הקרקע" ו"עבודה עברית".

    מאבקים קשים התנהלו נגד גירוש פועלים ערבים בפרדסי השרון, בבתי-חרושת ובבניין. אחד המאבקים המשפטיים המפורסמים בנושא הגירוש של פועלים ערבים ממקומות עבודתם בשנות ה-30 היה "משפט נס ציונה" שניהל בית הדין הגבוה של ההסתדרות. את התביעה הגיש הוועד הפועל של ההסתדרות נגד 28 פעילים קומוניסטים, אשר במסגרת ועד הפעולה- ארגנו משמרות בשערי פרדסים במחאה על סילוק פועלים ערבים. פסק הדין היה –סילוק ה'נאשמים' מההסתדרות.

    המפלגה הקומוניסטית התנגדה לפרקטיקה של "גאולת הקרקע", שבה נקטו מוסדות ציוניים, שהמרכזיים ביניהם היו הכשרת היישוב והקרן הקיימת. לאלה נוספו מוסדות ציוניים אחרים, וביניהם: יק"א, פיק"א, קרן היסוד, קהילת ציון האמריקאית, חברת הכשרת מפרץ חיפה וחברת גאולה.

   מוסדות אלה רכשו קרקעות, לעיתים בדרכים עקלקלות, מידי ערבים בעלי שטחי קרקע גדולים, שחלקם התגוררו מחוץ לפלשתינה, ואת האריסים הערבים, שהיו להם משקים על הקרקע, גירשו בעזרת החוקים שחוקקו הבריטים ובסיוע שוטרים בריטיים.

    בהקשר זה כדאי לציין, כי הפרקטיקה של הנישול באמצעות חוקים שחוקק הכובש היא מעשה של יום-יום בשטחים הכבושים מאז 1967. אך שימוש בחוק ובמשטרה לצורך הפקעת קרקעות של ערבים מתקיים עד היום גם בתחומי ישראל, ובמיוחד בנגב.

    אחד המאבקים העיקריים נגד הנישול התנהל בעמק יזרעאל, שם נושלו התושבים של 26 כפרים ערביים, שעיבדו את השטחים שרכשו מוסדות ציוניים. זאת, בניגוד למיתוס הציוני, כי העמק היה מוצף ביצות ולא מעובד. במהלך "כיבוש" אדמות פולה (מרחביה), עמק זבולון (הג'דרו), ואדי חווארת (עמק חפר), סייעו קומוניסטים לכפריים הערבים במאמציהם למנוע את הנישול.

    וכמילות סיום, הנה דברים שאמר יעקב מאירסון באסיפת הייסוד של מפלגת פועלים סוציאליסטים, שממנה צמחה המפלגה הקומוניסטית (אוקטובר 1919):

מקורות מידע:

רות לוביץ', בחרתי לחיות במאבק, 1985; שמואל דותן, האדומים, 1991; דן יהב, בשבילי הדו-קיום, 2009; אסתר שטארק. תחת העול, משפטים ושפטים, 1927; אלדד חרובי, CID 1948-1920; יוסף וייץ, כיבוש העמקים, תשל"ט.