נגר שנשא את המפלגה הקומוניסטית על כפיו

 

נכתב על ידי תמר גוז'נסקי.

 

בארכיון של רות לוביץ' מצויים דברים שסיפר לה אנשל ברנשטיין על חייו ופעילותו. הרשימה להלן מבוססת על זכרונותיו של אנשל.

אנשל נולד בעיר ברודי (אז – פולין, היום –אוקראינה), במשפחתו של בנימין ברנשטיין, פועל בעל הכרה מעמדית, שהיה קשור למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. במסגרת הכנות לציון ה-1 במאי בברודי, הודיעה המפלגה, כי מי שיתרום את התרומה הכספית הגדולה ביותר, יישא בהפגנה את הדגל האדום. האב תרם את חסכונותיו, וב-1 במאי נשא את הדגל האדום, שלצידו צועד בנו הקטן, אנשל.

אנשל, שבינתיים למד להיות נגר, הגיע לארץ בשנת 1929 והחל לעבוד כפועל בפרדסים. כמי שקיבל חינוך מעמדי מילדותו, אנשל הבחין שהפועלים היהודים מקבלים שכר גבוה יותר מהפועלים הערבים, למרות שהפועלים הערבים היו מנוסים יותר. בתום עונת הקטיף, עבר אנשל להתגורר בתל-אביב והתחיל לבקר במועדון של פועלים יהודים וערבים, שהפעילה מפלגת פועלי ציון. במועדון הזה ביקרו גם קומוניסטים, שכן המפלגה הקומוניסטית, שפעלה אז במחתרת, לא יכלה להפעיל מועדונים משלה.

וכך, בשנת 1933, פגש אנשל את סמי, חבר המפלגה הקומוניסטית, ודרכו – חברים נוספים. במסגרת הפעילות במפלגה, השתתף אנשל בהסברה בקרב המובטלים, שהיו מתכנסים במרתף של בית ברנר (בית מועצת הפועלים בת"א), ובלשכת העבודה של ההסתדרות.

בשנת 1934, הוטל על אנשל לשכור בית, שישמש מקום מסתור לחברי הנהגת המפלגה הקומוניסטית, שנרדפו בידי המשטרה הבריטית. הבית ששכר היה ממוקם בפרדס. הסתתר בו זאב בירמן (שכינויו המחתרתי היה "פרץ"). לבית היו מגיעים גם חברים נוספים בהנהגת המפלגה.

אנשל נטל חלק פעיל בארגון תמיכה בשביתת הנהגים הערבים והיהודים בנובמבר 1931 – שביתה משותפת יחידה במינה באותן שנים. גיוס התמיכה נעשה באמצעות הדבקת כרוזים בלילות על קירות ברחבי העיר.

ב-1932 החל "משפט נס ציונה" – משפט שניהל בית הדין של ההסתדרות, בעקבות תביעה שהגיש הוועד הפועל של ההסתדרות נגד "ועד הפעולה" של פועלים בנס ציונה (שהייתה אז מושבה). הוועד הפועל האשים את ועד הפעולה בהפרת משמעת, שכן היו חברים בו גם קומוניסטים, שמאז 1924 נאסרה עליהם חברות בהסתדרות. אך הטענה האמיתית נגד ועד הפעולה הייתה, שהוא הציב משמרות קבועות בשערים של פרדסים, במטרה למנוע את סילוקם של פועלים ערבים במסגרת המדיניות של "עבודה עברית".

אנשל ציין בזיכרונותיו, כי כל חברי המפלגה הקומוניסטית בת"א היו פעילים במערכה הציבורית, שהתנהלה סביב משפט נס ציונה. הם העבירו לנס ציונה כרוזים שהודפסו בתל-אביב וסייעו בחלוקתם. במיוחד ציין אנשל את התגייסותם של החברים אברהם גנץ ומשה לשק, שארגנו אסיפה של חברי קיבוץ ג' של השומר הצעיר, ששכן בנס ציונה. אנשל הוסיף וסיפר, כי הנהגת ההסתדרות בראשות בן-גוריון הפעילה את הבריונים שכונו "פלוגות הפועל", ואלה זרקו מהאולם, בו נערך המשפט, כל מי שנראה להם חשוד בקומוניזם.

בשנות ה-30 הוטל על אנשל לרכז את הפעילות בקרב המובטלים, חברי ההסתדרות, שקיבלו סיוע שבועי זעום מההסתדרות. במקביל פעלו אנשל וחברים נוספים בקרב פועלים מקצועיים, שלא היו חברי ההסתדרות, ובאו לחפש עבודה במשרד ברחוב אלנבי שנקרא "בירז'ה" (בורסה). הקומוניסטים הדריכו אותם, כיצד להיאבק למען זכויותיהם, וגם שכנעו רבים מהם להצטרף להסתדרות.

ב-1939, לקראת הבחירות לוועידת ההסתדרות, יזמה המפלגה הקומוניסטית רשימת פועלים בשם "הסיעה הפרולטרית". אליהו (אליושה) גוז'נסקי שכר עבור הרשימה מועדון על גג של בניין ברחוב פרץ חיות בת"א. אנשל נמנה עם הפעילים במסגרת הסיעה הפרולטרית, שזכתה בתמיכה בקרב פועלים בנמל ת"א והשיגה ייצוג בהסתדרות.

בשנת 1950, עברו אנשל ורעייתו לאה להתגורר ברמת-גן, ובמשך עשרות שנים היו פעילים בסניף זה ובמחוז ת"א-יפו.

בזיכרונותיו מביע אנשל הערכה רבה למשה סקוטלסקי, חבר מפלגה מבוגר, שסייע רבות במימון ההוצאה לאור של "קול העם" היומי.

בוויכוחים בחודשים שקדמו לפילוג במפלגה, נמנה אנשל עם המיעוט בקרב חברי הסניף, שדבקו בקו הקומוניסטי ודחו את ההצעות לשינוי הקו, שיזמו משה סנה ושמואל מיקוניס. ב-1965, לאחר הפילוג, החליטו החברים שנותרו במפלגה (שכונתה אז רק"ח) להקים את סניף רמת-גן מחדש, ואנשל נבחר לתפקיד מזכיר הסניף. בתפקיד זה התמיד עד סוף ימיו. כמזכיר הסניף ארגן את הפצת "זו הדרך" וייתר הפרסומים המפלגתיים, דאג לקשר עם החברים והאוהדים, והיה פעיל גם בוועד מחוז ת"א-יפו.

חלק פעיל בעבודת המפלגה במשך כל השנים האלה, נטלה לאה, רעייתו, שבמפלגה הייתה ידועה בכינוי "לאה אנשל". בצעירותה עבדה לאה במשק בית, ומאוחר יותר הייתה חברה בקיבוץ. היא הכירה את אנשל ב-1932.

בדברים בוועידה ה-17 של מק"י (1972), הדגיש אנשל את חשיבות הפעילות בקרב הנוער: "אני מציע לוועד המרכזי החדש להתחיל באופן רציני בטיפול בנוער. ישנם בין הנוער הרבה צעירים, המחפשים דרך אחרת מזו שהממשלה מציעה להם – לחיות לנצח בצל מלחמות עם השכנים. ישנם מועדונים בתל-אביב וגם בחיפה, שבהם אפשר לקיים סימפוזיונים קבועים על הדרך לפתרון של שלום במזרח התיכון ולקרבם לדעותינו. הבעיה היא לעמוד בוויכוח עם 'מצפן' ולהסביר לנוער, כי אם יהיה שלום במזרח-התיכון, זה יקרב גם את הסוציאליזם".