בימים קשים אלה, מתמקדים הדאגה והפעילות שלנו כמעט אך ורק במאמץ להפסקת המלחמה ונגד הפשיזם. אין כוח ליותר. גם התקשורת הישראלית הממסדית מקטינה לנו את הראש, גורמת לכך שנראה, נחשוב ונתווכח רק על מה שהיא מפמפמת לנו. אבל דברים חשובים קורים בעולם ותהליכים גלובליים היסטוריים מתחוללים ממש מעל ראשנו. נוח לממשלה לסדר את הדברים הגדולים בעצמה ושאנחנו רק נעשה ונשמע, אך מסוכן מדי להשאיר את הבנת העולם בידי הדוצ'ה ומשפחתו. אנחנו ב'ימי הרת עולם': עולם חדש הולך ומתהווה. טראמפ, אם נרצה או לא נרצה, הוא אחד ממיילדיו ונתניהו הוא אחד המכשירים בידי טראמפ.

כאשר ישראל מחוללת בעזה רעב, רצח-עם וטיהור אתני, ומשמשת כסדרנית האלימה של לבנון וסוריה; כאשר טילים חות'יים נוחתים בנתב"ג ושוב מגייסים רבבות לסבב דמים נוסף – למי בכלל יש ראש למלחמת הסחר בין סין לארה"ב? מה לזו ולנו? תתפלאו, אבל מי שלא מתעניין בכלכלה פוליטית עולמית לא יבין: מה קורה במזה"ת ומה מקומו בארכיטקטורה של עולמנו? אילו אינטרסים משרת נתניהו? מה תפקיד הכסף של סעודיה, קטאר והמפרציות? איך טראמפ מנסה לסדר את המזה"ת מחדש? אם ארה"ב כה חזקה, מדוע אינה ששה למלחמה באיראן כמו ישראל? מה דוחף את טראמפ להסדר באוקראינה עם פוטין? האם אירופה יכולה לסמוך על ארה"ב להגנתה?

ועוד קושיות: האם טראמפ הוא רק אימפריאליסט טיפש שחומד את גרינלנד, רוצה להפוך את קנדה למדינה ה-51, ולקחת בחזרה את תעלת פנמה? איך זה קשור לכלכלה בת קיימא ולמשבר האקלים? מה יהיה השלב הבא בניצול משאבים מתחת לים ובחלל? איך מתחלקים המשאבים העיקריים בעולם: נתיבי הסחר העיקריים, שרשראות האספקה העולמיות, מנגנוני הסחר הפיננסים? היכן יהיו אירופה, דרום אמריקה, אסיה ואפריקה נוכח היריבות בין ארה"ב וסין? האם ברית BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה) דומה לגוש המדינות הבלתי מזוהות בזמן המלחמה הקרה? מה מפחיד את טראמפ? מה ההיגיון הפנימי במעשיו?

הסדר העולמי הנוכחי כבר אינו דו-גושי כפי שהיה אחרי מלחה"ע ה-2 וכבר אינו חד-מעצמתי כמו אחרי קריסת ברית המועצות. כיום סין היא הכלכלה הגדולה בעולם אשר מקדימה את ארה"ב בחלק ניכר מתחומי המדע והטכנולוגיה. סין איננה בריה"מ מבחינה כלכלית. מבחינת כושר הייצור שלה, היא אדירה מכל מה שהייתה ברה"מ. בשונה מהמצב ששרר בברה"מ, סין דוגלת בכלכלה קפיטליסטית. אך הקפיטליזם בסין אינו ניאו-ליברלי אלא בפיקוח מדינה בשליטת מפלגה קומוניסטית. הקומוניזם הסיני אינו ליברלי אך גם לא ניאו-ליברלי, ליברטריאני או אנרכו-קפיטליסטי.

החוב האמריקאי נופל על כולנו

אחרי מלחמת העולם השנייה מילא הדולר האמריקאי את תפקיד המטבע ההגמוני העולמי. תחילה היה הדולר מגובה  בזהב, אך ככל שגדל החוב הלאומי האמריקאי צומצם יחס הכיסוי בזהב  וב-1971 בוטל כליל. מאז משלמת ארה"ב בכסף שהיא מדפיסה על  נייר, שערכו נקבע מתוקף חוק ולא משום שיש מאחוריו משהו גשמי. החוב הלאומי של ארה"ב יכול לגדול ככל שהחקיקה מתירה לו לגדול. מחזיקי אגרות חוב (אג"ח) יכולים לקבל ריבית או לקנות בהן סחורות. החוב הציבורי של ארה"ב מתקרב כיום ל-40 טריליון דולר. כולם מכירים את האמירה: כשיש לי חוב קטן זו בעיה שלי; כשיש לי חוב גדול – זו בעיה של הבנק. החוב של ארה"ב הוא כעת אחת הבעיות העולמיות הגדולות ביותר. דמוקרטים כרפובליקנים לא ניסו להתמודד ברצינות עם המשימה של הקטנת החוב: הם לא ניסו להעלות מיסים לחברות הענק ולבעלי ההון; המשיכו במלחמות מיותרות; העלו בחקיקה כמה פעמים את תקרת החוב וחלקו אותו, באמצעות ההגמוניה שלהם, עם שאר העולם.

אחת התוצאות של מדיניות זו בארה"ב עצמה היא גידול הקיטוב החברתי-כלכלי הפנימי וריכוז גדל של עושר בידיים מעטות יותר ויותר. מאסק, בזוס וצוקרברג הם רק כמה דוגמאות בולטות. בארה"ב מעולם לא היה ריכוז כזה של ההון בידיים כה מעטות. תוצאות נלוות הן התכווצות מעמד הביניים וצמיחה עצומה בחומרת העוני ובשיעור העניים באוכלוסייה. הטראמפיזם הוא תגובה ימנית פופוליסטית לקיטוב הזה.

דרך נוספת שבחרה ארה"ב בהתמודדות עם החוב הייתה פיזורו לשאר העולם. אחרי מלה"ע השנייה עיצב שיקום ה'מערב' באמצעות תוכנית מרשל את הארכיטקטורה הדו-גושית ואת המלחמה הקרה. אך מאז ביקור ניקסון בסין (1972), פעלה ארה"ב לשילוב סין בכלכלה העולמית בניגוד להחרמת ברית-המועצות.

הישן לא מתפקד, וחדש עוד אין

יחסי סין-ארה"ב היו שונים מיחסי ברה"מ-ארה"ב: מאז שנות השמונים של המאה ה-20, גדלה כלכלתן בשיתוף פעולה ולא תחת חרם. ארה"ב הייתה לצרכנית הגדולה בעולם וסין – ליצרנית הגדולה בעולם. עליית רמת החיים בשתי המעצמות הייתה תוצאה של המסחר ביניהן. אך בעשור האחרון ארה"ב וסין נפרמות זו מזו. אנחנו כבר בעידן חדש: לא עוד עולם חד-קוטבי אך גם לא (או עדיין לא?) עולם דו-קוטבי. ההגמוניה האמריקאית מתערערת, אך את מקומה לא תפסה הגמוניה אחרת. גם הסדר הנורמטיבי ומערכת מוסדות החוק והמשילות הבינלאומיים שביטאו סדר זה (האו"ם, ארגון הבריאות העולמי, בית המשפט בהאג וכו') בטלטלה: הישן כבר אינו מתפקד אך חדש עוד אין.

ארה"ב חייתה בהנחה שתוכל לנצל את מסת האוכלוסייה של סין כדי לנכס ערך באמצעות עבודה זולה. ארה"ב קנתה יותר משמכרה. אך את החוב הלאומי מימנה בהטלתו על העולם כולו כיוון שהדולר היה מדד הערך העיקרי. סין עצמה פיתחה תשתיות מודרניות וחינוך עדכני. כיום מייצאת סין הרבה יותר מארה"ב וליותר ארצות. המדע שלה והאוניברסיטאות שלה משתווים ועולים על אלה של ארה"ב. המדע של סין מתבטא גם בטכנולוגיה צבאית. סין מגבשת מערכת תשלומים פיננסית דיגיטלית אלטרנטיבית. מלחמת המכסים שהכריז טראמפ אך תחריף את הדה-דולריזציה.

בתחילת מאי, לפני ימים אחדים, הסתיים תמרון ראשון בשם 'נשרי הציוויליזציה' של חיל האוויר הסיני עם חיל האוויר המצרי. הסינים כבר כאן. הסינים מציעים למכירה מטוסים שווי ביצועים למיטב המטוסים שמוכרת ארה"ב. הם מציעים אותם בזול גם למי שארה"ב מסרבת למכור לו. סין מתחרה בארה"ב כמעט בכל תחום. סין מתפקדת כאלטרנטיבה לארה"ב ומקימה מערכות מקבילות וחלופיות למערכת האמריקאית. אאה"ב עוד לא נופלת, אבל מעמדה כמובילה עולמית כבר אינו כה ברור.