שרית, חברה טובה של אמא, ארכיטקטית אקולוגית שהייתה חברת ועד בעמותת פליטים אחרת והקפידה לקשט בזה כל שיחת סלון, ניסתה לעזור לאמא להתמודד עם הבן הדיסידנט שלה שאמר לצבא שהוא השתגע. אמא אמרה שהיא לא מבינה איך האכלתי את הקב"נית בלוקשים האלה; באותם ימים היא סירבה להכיר במצב, אפילו שבימי רביעי, אחרי שהייתה חוזרת מהטיפול השבועי שלה, היא נהגה לדבר אליי בקול רועד, קראה לי דני ודנדוש, ניסתה לתחקר אותי על סיום הקשר עם שרון ועל הטיול הכושל, ונעלבה מדלתי הטרוקה ומריח הסיגריות שאפף אותי תמיד. בחדר הילדות שלי יש חלונות עצומים, אז עישנתי בו איזה חמש–עשרה–עשרים סיגריות ביום בלי שנדרשתי אפילו לנעול כפכפים. אבל כששרית דיברה עם אמא עליי היא הקפידה לקרוא לזה סירוב במקום השתמטות, ומשום שהיא לא שאלה אותי על זה – ידעתי שהיא מאמינה לי שאני עצוב, ושהיא יודעת שזו לא רק הפרֵדה שגרמה לי להישאר ער עד הבקרים.
יום אחד שרית לקחה אותי לשיחה במרפסת וניסתה לשכנע אותי להגיש מועמדות למרכז הפליטים בנווה שאנן, שם חיפשו מישהו לשלושת רבעי משרה. "כן, זו עבודה עם המון עומס, יותר מבמקומות אחרים", היא אמרה, "אבל אתה יודע – הפלסטינים, אנחנו דופקים אותם חזק, מחרבנים עליהם כל כך חזק, שהם בקושי יכולים לעמוד. בכל פעם שהם מסתכלים עליי, אני פשוט יודעת שאני המקור של הצרות של האנשים האלה. שאני הרָשָע. אבל עם הפליטים? איזי–פִיזִי. אנחנו לא מתנהגים אליהם סבבה, זה ברור, אבל פַאק אִיט – הזוועות שהם ברחו מהן באריתריאה, העינויים במצרים – זה לא קשור אלינו בשיט. לא אנחנו הרסנו להם ת'חיים". אמרתי לה שאין סיכוי שהעמותה תעסיק מישהו בקושי בן עשרים, והיא אמרה שבדיוק עם התבוסתנות הזאת אני צריך להפסיק, ושיש לי ציונים טובים ורקורד פוליטי שמעלה לי באופן משמעותי את הסיכויים. היא אמרה לי שכדאי לי להשתפשף קצת, להיתקל בצרות של אנשים אמיתיים, להעמיק את הפרספקטיבה, ובעיקר – לא לשקוע בשלולית של עצמי. היא גם הוסיפה שהיא שמעה שזו עבודה בצוות טוב ושהיא יודעת שהם ממש מתקשים לגייס לשם עובדים כי השכר שם בקאנטים, אבל שמה זה בכלל משנה לי, זו רק תחנה ראשונה בדרך המהודרת בה עוד אצעד, קצת עבודה לפני הלימודים, ואני הרי עוד ממילא אשאר בינתיים לגור עם ההורים. היא הצליחה להקניט אותי עם הרמיזה שלה שהתסכול שלי נובע מאיזו רפיסות פריווילגית, מסיאוב שהוא לא מצוקה אמיתית, והיא הצליחה לגרות אותי דרך ההקנטה הזו, ודרך הרטוריקה השמאלית וההבטחה להכיר חיים אחרים. וכך, ואחרי המלצה חמה שהיא טפטפה מראש על אוזנו של המנכ"ל, באתי לריאיון עבודה בעמותה, שהעבירה לי אורית.
"וִיקַארִיוּס" זו מילה ממש מצחיקה. בעברית בטח קוראים לזה "משני" או "שניוני," לא יודע, את הסדנאות להתמודדות עם ה"ויקאריוס טראומה" שלנו אנחנו עוברים באנגלית, שפתם של מרבית המתנדבים. ויקאַר הוא איזה סוג של כומר בלועזית, ככה שהדרך הזו לציין טראומה שניונית גם מְשווה נופך של חסד נוצרי לעבודה הכה ישראלית שלנו. היינו אז שבעה חברי צוות בחצי משרה ומעלה, עובדים ומתנדבים, כשהתאגדנו נגד מנכ"ל העמותה חסר הפרוטה ואמרנו לו
שאם לא נקבל איזה סוג של טיפול אזי נתפטר כולנו יחדיו ונותיר את הפליטים לאנחות. ולהפתעתנו זה עבד, פעם בחצי שנה ולמשך ארבעה מפגשים אנחנו מתיישבים בחדר גדול עם רצפת פרקט ומשתתפים בסדנת מיינדפולנס באנגלית, שעוזרת לנו בערך כמו כוסות רוח למת. שם במפגשים למדנו טריקים כמו לא לענות למיילים בערב ולא להיכנס לשכונה מעבר לשעות העבודה כדי ליצר חיץ בין הפליטים לחיים הפרטיים, ושם גם חלקנו אסטרטגיות התמודדות.
הדרך הכי טובה להחזיק את הראש מעל המים היא להתגבר על הוויקַאריוס טראומה שלנו טוּגֶדֶר, כך אמר המנחה, ולכן בסדנאות אנחנו משתפים ברגעים שלא מרפים: רייצ'ל למשל סיפרה שבכל פעם שהיא עובדת עם היילמיקאל על בקשת המקלט שלו לקנדה הוא מגמגם לה, שוב ושוב, על מה שהוא עבר בסיני. איך פִצְלחוּ לו את הציפורניים, איך חשמלו לו את העצמות. למתנדב אחר נכנס דווקא ללב מבקש מקלט אחד שלא יכול להתאחד עם אשתו באנגליה כי האנגלים לא מוכנים לקבל אותו ללא תעודת יושר – והמשטרה לא מוכנה להנפיק לו כזו משום שהוא גנב אוכל מסופרמרקט כשהוא סבל מחרפת רעב לפני כמה שנים, כשעוד גר ברחוב. אז באחת הסדנאות הראשונות, המנחה הציע שנחזור על העובדות כדי נרגיש שאנחנו מבינים מה אנחנו עושים. שנפנים למה ההתמודדויות שלנו שוות את זה, למה המעשים שלנו כאלו חשובים. אורית, שתמיד עושה הדרכות למתנדבים, התנדבה כצפוי לעוד מיני–פרזנטציה: "שבעים אחוז ממבקשי המקלט בישראל מגיעים מאריתריאה, דיקטטורה נוראית עם עבודות כפייה שמתחפשות לצבא. עשרים אחוז נמלטו מסודן, הרוב מרצח העם בדַארפור, והשאר מזוועות קצת פחות מפורסמות, בעיקר בדרום המדינה. והיתר מגיעים מכל שאר היבשת השחורה.
"לפי אמנה כזו או אחרת, כל מדינה מחויבת לבדוק את בקשות המקלט שמוגשות בשטחה. אם בתור מבקש מקלט בודקים את הבקשה שלך ומחליטים שאכן נשקפת לך סכנת חיים בארץ המוצא ־ מזל טוב בייבי! הגיע הזמן שתקבל מעמד פליט, עם כל הזכויות והנצנצים. אבל אם דוחים לך את הבקשה – ביי ביי, והסיוע היחיד שתקבל זה הדפסת צו גירוש ותיאום הטיסה לקיבינימט".
קטע מתוך הרומן "צולול" מאת גולי דולב-השילוני (בצילום), שפורסם באחרונה בהוצאת פרדס.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/133847
