הנהגת ההסתדרות דחתה בתוקף את עמדות הקומוניסטים. יצחק טבנקין, ממנהיגי ההסתדרות, טען עוד בוועידת היסוד, כי "בארצנו, לא המלחמה במשק הפרטי היא מרכז הכובד". מאיר יערי, מראשי השומר הצעיר, הציע, כי "ההסתדרויות המקצועיות לא תהיינה על בסיס מלחמת מעמדות, כפי שהוצע על-ידי צירי הפרקציה".
נאמנה לגישותיה הציוניות, הנהגת ההסתדרות התמידה בהתנגדותה לכניסת חברים ערבים להסתדרות, ודחתה את עקרונות המאבק המעמדי, שהציעו הקומוניסטים.
ב-1922 הקימה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) מסגרת לפעילות בהסתדרות בשם "פרקציית הפועלים". הפרקציה ("סיעה" בעברית) ביטאה עמדות מעמדיות ברורות ותבעה, בין הייתר, הפרדה בין הפעילות האיגוד-מקצועית לבין המסגרות הקואופרטיביות.
את תשובתה של הנהגת ההסתדרות לעמדות הקומוניסטים אפשר למצוא בדברים שאמר חיים ארלוזורוב, מראשי מפא"י, בוועידה השנייה של ההסתדרות (1926): "מלחמת מעמדות היא זמורת חוץ. זה אינפורט רעיונות לא לנו".
הקומוניסטים לא הסתפקו בהצגת עמדותיהם, אלא פעלו באופן מעשי לארגון מאבקים משותפים של פועלים יהודים וערבים ולהקמת איגודים מקצועיים משותפים. בשנת 1919 הוקמה הסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף (עובדים של ממשלת המנדט), שבה היו חברים יהודים וערבים, שניהלו מאבקים משותפים לשיפור תנאיי העבודה והשכר.
בשנות ה-40 ניהלו העובדים הערבים והיהודים במחנות הצבא הבריטי (הקמפים) שביתות חשובות, שבהן מילאו הקומוניסטים תפקיד מנהיג. השביתה הכללית של עובדי הממשלה (אפריל 1946) הייתה מפגן מרשים של שיתוף פעולה בין עובדים, בני שני העמים, למרות המתיחות הגואה.
הנהגת ההסתדרות ניסתה להשתיק את הקומוניסטים וקיבלה החלטה על הוצאתם מההסתדרות. אך לאחר מלחמת העולם השנייה, שבו הקומוניסטים להשתתף כרשימה בבחירות להסתדרות, והמשיכו לתבוע את צירופם של עובדים ערבים אליה. בלחץ הקומוניסטים, אישרה ועידת ההסתדרות, שנערכה בשנת 1960, את צירוף הפועלים הערבים, אך החלטה זו בוצעה רק ב-1966.
גם לאחר קום המדינה המשיכה הנהגת ההסתדרות לשים במרכז את המדיניות הציונית והעדיפה 'אחדות לאומית' על פני מאבק מעמדי. כפי שהתבטא חיים הברפלד, בעת שהיה מזכ"ל ההסתדרות: "ההסתדרות הייתה שפוטה לאילוצים שניכפו עליה מתוך 'אחדות לאומית'". מזכיר ההסתדרות בחיפה, יוסף אלמוגי, ניסח זאת כך (בספרו: "בעובי הקורה"): "בממשלה ובהסתדרות סברו באותה עת, כי טובת המדינה ותנועת העבודה היא להחליש במידה מסויימת את כוחו הארגוני של העובד השכיר".
המערכה על אופי האיגודים המקצועיים התנהלה גם במקומות העבודה עצמם. אלמוגי מספר בספרו, כי בתחילת שנות ה-50 היו בחיפה כ-500 מקומות עבודה, אך רק כמה מתוכם היו מוקדי כוח ראשונים במעלה: הנמל, צי הסוחר, הרכבת, הדואר, חברת החשמל, בתי הזיקוק, אתא, דשנים וחומרים כימיים, וולקן ופניציה. אלמוגי ממשיך ומספר, כי לצערו, כמעט בכל ועדי העובדים במקומות העבודה הגדולים האלה היה רוב לנציגים של מפ"ם ומק"י. נדרשו להנהגת מפא"י שלוש שנים, כדי 'לשכנע' את העובדים, כי 'למען ההסתדרות והמדינה', מוטב להם להצביע בעד מועמדי מפא"י לוועד העובדים.
אשר לשיטות השיכנוע, שבהם נקטו אלמוגי וחבריו בהנהגת מפא"י, הרי הן נשענו על שיגורן של קבוצות ביריונים, שנודעו בשם "קבוצות הפועל", אשר היכו פועלים 'שלא הלכו בתלם', כמו גם על רדיפות של פועלים קומוניסטים, לרבות פיטוריהם מהעבודה.
אלי נחמיאס, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, הביא בעבודת הגמר שכתב, דברים שאמר לו צבי בשן, שעבד במועצת פועלי חיפה: "לאחר מכן שלח אותי אלמוגי לדשנים ופוספטים, על מנת להיאבק ולהילחם נגד הוועד בראשותו של אברהם לבנבראון (לימים חבר הוועד המרכזי של מק"י וחבר כנסת מטעמה – ב"ג). תוך חצי שנה הצלחנו להכניס 200 חברים למפלגה (מפא"י – ב"ג) ולשלוט בוועד".
על שביתת הימאים הגדולה (1953), כתב אלמוגי בספרו "בעובי הקורה":
"היה לי יסוד להניח, כי אנו מתקרבים למבחן, החורג במידה רבה מן המאבק על השלטון באגודת הימאים… הביאו לידיעתי, כי אחדים ממנהיגי המורדים, ובראשם נמרוד אשל, עמדו בקשרים הדוקים עם האיגודים המקצועיים הקומוניסטיים… אפשר שרשמית לא נימנו המורדים עם מפלגות השמאל, אך עמדותיהם היו קרובות מאוד, אם לא זהות, לאלו של האיגודים המקצועיים הקומוניסטיים".
ההיסטוריה, שכמה מפרקיה תוארו לעיל בקצרה, מוכיחה, כי הרעיונות, שהעלו הקומוניסטים בתקופה שלפני קום המדינה ולאחר כינונה, היו קרובים ללבם של אלה שנאבקו.
