ארגנטינה טרם התאוששה מרצח משולש אכזרי: גופותיהן של ברנדה דל קסטיו (20), בת דודתה מורנה ורדי (20) וחברתן לארה גוטיירס (15) נמצאו ב-27 בספטמבר בפרבר עני של בואנוס איירס. ברנדההותירה תינוק בן שנה. הרצח והעינויים שודרו בשידור חי בידי אנשי כנופיית פשע בתחום הסמים.

בתקשורת המקומית מיהרו לכנות את האירוע "סגירת חשבונות" בעולם הסמים. אך ההסבר המצמצם הזה מחמיץ את התמונה הרחבה: שוב גופן של נשים צעירות – ובעיקר נשים משכבות מוחלשות – הופך שדה הקרב שעליו נרשמים מסרי שליטה, אימה וכוח. כך גם סברו ארגוני הנשים ברחבי ארגנטינה שעמדו מאחורי הפגנות המוניות ברחבי המדינה.

בין פשע מאורגן לעוני מגדרי

הרצח המשולש אינו חריג. בשנים האחרונות מתרחב דפוס של פמיסייד (רצח נשים על רקע מגדרי) בהקשר של סחר בסמים, בעיקר במחוזות בואנוס איירס וסנטה פה. המקרים האלה עומדים על קרקע חברתית-כלכלית סדוקה: שיעורי האבטלה והנשירה מלימודים הגבוהים בקרב צעירות; אבטלה עמוקה יותר בקרב נשים צעירות; גישה מוגבלת לתעסוקה פורמלית. קיצוצים חדים בתוכניות רווחה וחינוכיות לצעירים שביצעה ממשלת הנשיא הימנית-קיצונית העמיקו והותירו אלפי נערות וצעירות בלי עבודה ורשת ביטחון. במארג זה, הפשיעה המאורגנת אינה רק "גורם חיצוני" בשכונות העוני; היא מנצלת את הוואקום שמותירים אחריהם העוני, ההדרה והמדינה הנחלשת. גופן של הנשים משמש כלי הפחדה, אזהרה לקהילות היריבות ומסר לציבור כולו. הרצח המשולש בפרבר פלורנסיו וארלה מדגים באכזריות כיצד שילוב פשע, עוני ואי-שוויון מגדרי מחפצן נשים ומשתמש בהן כסמל של כוח.

ישראל: הדהוד אחר – אותו היגיון

המרחק בין פרברי בואנוס איירס לבין ישראל גדול, אך דפוס האלימות המגדרית דומה להפליא. לאחר 7 באוקטובר עלו בישראל עדויות קשות על תקיפות מיניות ושימוש מכוון בגופן של נשים כחלק מאסטרטגיית טרור: לא רק פגיעה בפרט, אלא הטבעת אות קין על קהילה שלמה. גם כאן גופן של נשים הופך שפה של כוח – אמצעי להשפלה, להטלת אימה ולמחיקה סימבולית.

בעת ובעונה אחת, הזירה הישראלית מתווכת על ידי ממד אידאולוגי-דתי שהשלכותיו ניכרות בזכויות, בחינוך ובמרחב הציבורי. מאבקים על עצמאות מערכת המשפט משליכים ישירות על יכולת המדינה להגן על זכויות נשים ומיעוטים; במערכות חינוך מסוימות, ובעיקר בחינוך החרדי, תוכנית הלימודים לבנות מצומצמת ואינה מספקת להן כלים אזרחיים, מדעיים ומקצועיים שוויוניים; ובמרחב הציבורי מתרבים ניסיונות להחיל הפרדה מגדרית או מגבלות על השתתפות נשים באקדמיה, בצבא ובאירועים תרבותיים. בצד זה, קולות פמיניסטיים-דתיים מבפנים מנסים לערער את ההיררכיות ולדרוש שוויון בעולם האמונה עצמו.

בין אם מדובר בקרטלי סמים המייצרים טרור חברתי בפרברי ארגנטינה ובין אם זה טרור שמטרתו למחוק זהות ולהכניע קהילה בישראל – גוף האישה הופך מדיום של מסר פוליטי ואלים. בפלורנסיו וארלה, מופנה המסר ליריבים ולחברה כולה: "אנחנו הריבון". בישראל, המסר מכוון למחוק אנושיות ולהטיל אימה קולקטיבית. בשני המקרים הנשים אינן "נזק אגבי"; הן יעד אסטרטגי.

המחאה הציבורית הכרחית, אך היא אינה תחליף למדיניות. בארגנטינה, בצד הדרישה לצדק ולהעמדה לדין, חיונית השקעה בחינוך, בתעסוקה ובהגנות חברתיות לנערות ולצעירות – כדי שהן לא יידחקו לשולי השוליים, שם קל יותר לנצל אותן ולהשתמש בגופן כמטבע פוליטי-פלילי. בישראל, בצד ההכרה הרשמית והחברתית בפשעים המיניים של 7 באוקטובר, נדרש מאמץ עקבי להגן על מרחבים שוויוניים לנשים – במשפט, בחינוך, בצבא ובתרבות – מול ניסיונות לצמצם את חירותן בשם אידאולוגיה דתית או פוליטית.

הקו המחבר בין פלורנסיו וארלה לעוטף עזה ואף לערי ישראל כולן ברור: כל עוד גוף האישה הוא זירה לגיטימית להעברת מסרים, איש מאיתנו אינו בטוח. התשובה חייבת להיות כפולה: אכיפה מוגברת ומדיניות של צדק חברתי; ביטחון מגדרי ושוויון. מעל הכול – הכרה עקרונית שלכל אישה זכות לחיים, וששום גוף של אישה אינו כלי נשק.