הכוחות הדינאמיים ביותר בתחום החינוך מצויים מחוץ למשרד החינוך ולא בתוכו. זו אחת הטענות המרכזיות של דו"ח חדש של מרכז אדוה: בידול, אי שוויון ושליטה מתרופפת: תמונת מצב של החינוך הישראלי, מאת ד"ר שלמה סבירסקי ועו"ד נוגה דגן-בוזגלו.
מחברי הדו"ח מצביעים על שני הכוחות הדינאמיים ביותר: השכבה העירונית המבוססת, היודעת לנצל את נסיגתה של המדינה כדי לטפח עבור ילדיה בתי ספר אליטיסטיים מתבדלים; והמפלגות החרדיות, שמערכות החינוך שלהן מתרחבות, אם בשל ריבוי טבעי גבוה ואם בשל הצטרפות גוברת של משפחות מעוטות משאבים, בעיקר מזרחיות, שצופות בחוסר אונים בהידלדלות בתי הספר הממלכתיים, מחד, ואינן מסוגלות להתחרות בשוק החינוכי הנשלט על ידי המשפחות המבוססות, מאידך.
המדינה, לא זו בלבד שהיא אינה יוצאת להגן על סמכויותיה, אלא שהיא אף מקדמת בעצמה מגמה של ביזור. המדינה הסתפקה בדרך כלל במתן לגיטימציה בדיעבד למרבית מהלכי ההתבדלות של המעמד הבינוני והגבוה: היא לא פעלה בתקיפות לאכיפת האינטגרציה בחטיבות הביניים; היא נתנה את ברכתה בדיעבד לכניסת כספי הורים למערכת; היא פתחה את אזורי הרישום; והיא עודדה את היזמות הפרטית. מזה למעלה מעשר שנים אף פועלת המדינה לבזר את סמכויותיה באמצעות העברתן לבתי הספר, על אף שמרבית בתי הספר אינם מסוגלים לכלכל את מעשיהם בעצמם, בין השאר משום הקושי בגיוס משאבים נוספים, מעבר לאלה שהם מקבלים ממשרד החינוך.
התוצאה היא שקבוצות של אזרחים נוטלות לעצמן סמכות להקים חומות של בידול – מעמדי, לאומי, עדתי, דתי – בתוך מערכת החינוך הציבורית, שאמורה להיות פתוחה לכל. והן עושות זאת מבלי להסתכן כלל באובדן ההכרה המדינתית והמימון הממשלתי.
טענה נוספת המועלית בדו"ח היא שגיוס משאבים עצמאי הפך להיות נורמה מקובלת במערכת החינוך, תוך יצירת פערים כלכליים משמעותיים בין המוסדות השונים. אחת התוצאות של גיוס המשאבים העצמאי היא, שאיש אינו יודע מהו התקציב בפועל של כל אחד מהמוסדות. תוצאה נוספת היא שמנהלות בתי ספר נאלצו להפוך ל"ציידות משאבים" במקום להתרכז במלאכת ניהול ההוראה.
המסמך המלא באתר מרכז אדוה: www.adva.org.
לפרטים נוספים: מרכז אדוה, 03-5608871.