מאת תמר גוז'נסקי
עוד בטרם הושבעה ממשלתו, נתניהו נערך לסייע לידידיו המיליארדרים.
"צוות מאה הימים" בראשות ח"כ יובל שטייניץ (המיועד, כך פורסם, להיות שר האוצר, או לפחות שר במשרד האוצר) המליץ בפני ראש הממשלה הבא, בנימין נתניהו, לחלץ את הטייקונים, ראשי התאגידים הגדולים, מחובותיהם, וזאת על חשבון כלל האזרחים משלמי המסים.
להמלצות אלה הצטרף גם עופר עיני, יו"ר ההסתדרות הכללית, אשר "בישל" את הרוב בוועידת העבודה, שאישר את הסתפחותה לממשלת נתניהו-ליברמן.
"נפילה של טייקונים תהיה טרגדיה למדינת ישראל. היא יכולה להפיל בנק ולגרום לפיטוריהם של מאות אלפי עובדים"- אמר עופר עיני בראיון מיוחד למדור הכלכלי של "מעריב" (27.3).
ומדוע יש לסייע לטייקונים? כי זה טוב למשק וימנע פיטורים המוניים – הסביר שטייניץ. ואילו עיני החרה החזיק אחריו, בציינו, כי "השולחן העגול" (הפורום הכלכלי-חברתי של הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים, שאמור לקום) יעסוק קודם-כל "בפתרון משבר האג”ח הקונצרניות", וזאת מחשש, כי "מקצב של עשרות אלפי מפוטרים, נעבור למאות אלפים".
בקיצור: שטייניץ-עופר מציעים לעזור לטייקונים, אך לדבריהם, מניעה אותם דווקא הדאגה למנוע פיטורים ואבטלה המונית.
כיצד תפחו חובות הטייקונים?
העומדים בראשות תאגידי הענק אכן צברו חובות גדולים. לפי הפרסומים, לחברת דיסקונט השקעות בראשות נוחי דנקנר חובות של 14 מיליארד שקלים; לקבוצת דלק בראשות יצחק תשובה חובות של 12 מיליארד שקלים; לחברת אפריקה-ישראל של לב לבייב – חובות של 10 מיליארד שקלים; לחברה הכלכלית ירושלים של אליעזר פישמן – חובות של 6 מיליארד שקלים; ואילו לקבוצת אלביט הדמיה של מוטי זיסר – חובות של 4 מיליארד שקלים. אך כיצד נוצרו חובות אלה?
בשנות הבועה הפיננסית (2008-2004), נטלו הטיפוסים שהוזכרו לעיל וחבריהם הלוואות רחבות הקף מבנקים, מחברות השקעה ומחברות ביטוח, וגם מקרנות פנסיה. הם קיבלו את ההלוואות בשיטת המינוף הידועה. למשל, לבייב החליט להשקיע במיזמי נדל"ן ברוסיה. הוא פנה וקיבל אשראי נדיב מכמה בנקים, כאשר הבטוחה לפרעון ההלוואה היו אגרות חוב, המגובות בנכסים שרכש תמורת האשראי. לבייב וחבריו לא נדרשו, למשל, לערוב לאשראי בשיעבוד חברות קיימות ומשגשגות שבשליטתם, כי הבנקים וייתר נותני האשראי ממש התחרו על הכבוד לתת להם הלוואות.
כאשר המשבר הפיננסי קיצץ בערך ההשקעות של הטייקונים (ירידת מחירי הנדל"ן ברוסיה ובארה"ב, למשל), הסתבר שערך הבטוחה לחוב נופל מהחוב עצמו. הטייקונים לא איבדו עשתונות, והחלו להפיץ את הגרסה, שהבנקים/המדינה חייבים לעזור להם, כי הם לא יוכלו לפרוע את אגרות החוב שיגיעו לפרעון. הבנקים, החוששים ליציבותם-הם, לא הזדרזו להציל את חביביהם מאתמול, ושלחו אותם להיעזר בממשלה. מסמך "100 הימים" וקריאתו של עיני מלמדים, כי יש מי שמקשיב להם.
ישנה דרך אחרת
המשמעות של ההמלצה לסייע לטייקונים לפרוע את חובותיהם באמצעות כסף ממשלתי משמעותה – להעביר תקציבים מרווחה, חינוך, בריאות ותשתיות לכיסיהם הפרטיים של דנקנר וחבריו, בעוד שהם עצמם ימשיכו בעסקיהם כרגיל.
אם ישנם טייקונים המתקשים לפרוע חובות – תדרוש מהם הממשלה – בהחלטה, בחקיקה – לממן את פרעון החוב מכלל נכסיהם. יואילו הטייקונים – מרצונם החופשי או בצו בית משפט – להעביר נכסים שלהם, לרבות חברות ובנקים לניהול של כונסי נכסים, שימנו להם, ואלה גם ינהלו את הנכסים וגם ידאגו לפרעון החובות. במלים אחרות, המדינה תלאים נכסים וחברות של הטייקונים המתקשים לפרוע את חובותיהם, ותדאג למנוע פיטורי עובדים מהחברות האלה.
האם זה יקרה? האם נתניהו ינקוט בחלופה הזאת? קרוב לוודאי שלא. ובאמת, למה שלא יעזור ביד נדיבה לידידיו הטייקונים, אם יו"ר ההסתדרות, במקום לגייס את ציבור העובדים נגד תוכנית הצלת הטייקונים, נותן לה יד בשמחה?
