פרופסור גילה בלס תובא למנוחות אחה"צ (רביעי) בבית העלמין בקיבוץ רגבים. בלס, בת 98 במותה, נפטרה אתמול בתל-אביב והייתה חוקרת, אוצרת ופרופסור בחוג לאמנות באוניברסיטת תל-אביב. היא התמחתה באמנות מודרנית ובאמנות ישראלית. בלס החלה את דרכה כמבקרת אמנות (תחת השם "ג. אדם") בעיתון "קול העם" של מק"י בשנים 1965-1952. היא הייתה נשואה לסופר יליד עיראק שמעון בלס (2019-1930) שאף הוא היה עיתונאי ב"קול העם" בשנים 1965-1961.

בלס נולדה בירושלים בספטמבר 1927 והייתה בין ראשוני המרצים של החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב, ובין החוקרות הראשונות של האמנות הישראלית ולחמה להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים של החוג לתולדות האמנות.  בין השנים 2012-1975 ייסדה וניהלה את "בית ציפר – המרכז לתיעוד וחקר האמנות הישראלית" שליד הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב וב-1991 ייסדה את התוכנית הרב-תחומית לאמנויות בפקולטה לאמנויות ועמדה בראשה עד צאתה לגמלאות ב-1996.

בלס השפיעה מאוד על תחום לימודי האמנות המודרנית בישראל, ובמיוחד על תחום לימודי האמנות הישראלית. היא גידלה דורות של מרצים, חוקרים ואוצרים בתחומים אלה, מהם הגיעו רבים לתפקידי מפתח באקדמיה או בשדה האמנות בישראל, והיא אף השפיעה על אמנים רבים שלמדו אצלה את תולדות האמנות. בלס פרסמה ספרים ומאמרי מחקר רבים על אמנות מודרנית וישראלית בכתבי-עת בישראל ומחוצה לה. כמו כן אצרה מספר רב של תערוכות.

במאמר מחווה שפרסם היסטוריון האמנות גדעון עפרת בחודש שעבר כתב "המתח בין ריאליזם חברתי לבין הפשטה הוא סיפור חייה של גילה בלס, מי  שהחלה דרכה כמבקרת אמנות ב'קול העם' ומי שהפכה, לימים, מזוהה עם קבוצת ההפשטה, 'אופקים חדשים', ועם מודרניזם צרפתי ('הקומפוזיציה ביצירת סזאן' – נושא הדוקטורט שלה בפריז 1974)".

ב- 12 ביולי 1957 פרסמה גילה בלס ב"קול העם" מאמר בשם "הערות לביקורת אמנותית רעיונית מנחה". הייתה זו תגובתה לפולמוס שהתפתח בעקבות מאמר בשם "ריאליזם סוציאליסטי או מודרניזם", שפרסמה חיה קדמון באותו עיתון. האם קיימת מלחמת המעמדות גם בשטח האמנות?  שואלת בלס ועונה: "זוהי  שאלה עקרונית חשובה […]. תשובתנו לה תבהיר את יחסנו ליצירה האמנותית ולביקורת האמנותית בארצנו". וכשהיא מצטטת את לו טינג יו הסיני, בנושא מדיניות האמנות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, כותבת בלס: "כן, קיימת מלחמת מעמדות גם בשטח האמנות. […] אי-אפשר שלא לציין שבחברה מעמדית האמנות […היא] כלי נשק במלחמת המעמדות". האמנות, סבורה הכותבת, יכולה לשמש כלי  נשק בידיהם של אמנים בעלי הכרה ועמדה, דוגמת דייגו ריברה, המקסיקני. דוגמה אחרת לאפקט חברתי לוחם של האמנות היא פרשת פסילתן מהסלון הפריזאי של שבע תמונות-מחאה כנגד מלחמת וייטנאם. ודוגמה נוספת: התגובות הסוערות בישראל לציורו הריאליסטי-חברתי של גרשון קניספל, 'לשכת-עבודה'".

עוד בנושא: https://zoha.org.il/101086/