מדי חצי שנה, בגיליונות "זו הדרך" המורחבים המתפרסמים לרגל ראש השנה ופסח, ממליצה המערכת על ספרים מובחרים. זו אינה רשימה ממצה, כמובן, ישנם עוד רבים וטובים שפורסמו בשפה העברית  – אלא רשימה ראשונית. על חלקם כבר נכתב בחודשים האחרונים במדור התרבות של השבועון.

חטא המלחמה, השתיקה ועונשם

מלחמת הנצח שהחלה באוקטובר 2023 הולידה שורה ארוכה של ספרי עיון, פרוזה ושירה.  סקירת "ספרי עזה" החלה במדור זה בגיליון פסח של "זו הדרך" בכותרת: "ספרים לקריאה בחג ובמקלט". הרשימה מתארכת.  עמליה סער, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה ופעילת שלום פמיניסטית מוכרת זה עשרות שנים, פרסמה בהוצאת פרדס את "אלם: המנגנון התרבותי שחוסם את הישראלים מלהכיר באלימות של ישראל ולהתנגד לה". ספרה הקצר של סער, 138 עמודים, מתמודד עם  מקורות השיתוק והשתיקה של ישראלים-יהודים אל מול זוועות המלחמה בעזה וההשמדה הנמשכת. החוקרת מראה כיצד ה"אלם" ששקעו בו רבים מביא אותם להכחשה של מעשי ההרג וההרס, אבל גם להכחשת אנושיותם של הפלסטינים.

בלי להכחיש את הטראומה ואת הכאב, קוראת סער להשתחרר מהתפיסה המקוטבת של פוגעים ושל קורבנות, ולהמיר את הפנטזיה בדבר "הניצחון המוחלט" בפשרה המתייחסת ברצינות לזהויות המורכבות של הישראלים ושל הפלסטינים. הטקסט, הפונה לקהל הרחב, כתוב בשפה אקדמית נגישה המשלבת גם כתיבה פואטית.

גם ספרו של עידן צבעוני "בשביל עזה – מסה על היש והאין" (הוצאת רסלינג) נכתב בעיצומה של המלחמה מתוך מוטיבציה רגשית-אתית, על מנת להתבונן מקרוב בחורבות של עזה: "לצעוק את צעקתה של עזה, לבקש עזרה לעזה. אבל עזה כבר שקעה, ומתוך כך עולה השאלה: איך אפשר לבקש עזרה כאשר הכול כבר שקע? למי נועדה הצעקה? שמא מדובר בעזרה גם עבור מי שצופה באסון ששמו עזה, שכן גם הצופים באסון ששמו עזה זקוקים לעזרה, למוצא פה, יחד עם עזה שתמיד זקוקה לעזרה".

היסטוריון בעזה

בהוצאת בבל פורסם התרגום לעברית לספרו המצוין של פרופ' ז'אן פייר פיליו "היסטוריון בעזה", שראה אור בפריז במאי אשתקד. זה ספר מעולה ומקיף על תולדות עזה – משחר ההיסטוריה ועד למלחמת הנצח. זו הגרסה המעודכנת של ספר שראה אור בצרפתית ובאנגלית ב-2015. פיליו אינו מסתפק בנבירה בארכיונים, הוא ביקר במספר הזדמנויות ברצועה. בביקורו האחרון בדצמבר 2024 הוא שהה חודש בעיר עזה. בצד תיאור זוועות שמחוללת ישראל ברצועה הוא מתאר גם פשעים של אנשי חמאס נגד כל פלסטיני המותח ביקורת על דרכו ומעשיו של הארגון.

חרף שמו, ספרו של אדם רז – "מלחמת שלושים השנים: בנימין נתניהו נגד ישראל" (הוצאת פרדס) אינו עוסק ישירות במלחמה בעזה. הוא  מציג את ההיסטוריה הפוליטית של ראש הממשלה נתניהו מראשית הדרך ועד ימינו. רז סבור שמלחמתו של ראש הממשלה נגד ישראל היא ארוכת שנים, ולא החלה רק בעשור האחרון, עם פתיחת החקירות נגדו. לדבריו, "יחסיו של נתניהו ליריבים פוליטיים, ניסיונותיו לחבל ביחסי החוץ ולפגוע במכוון בביטחון המדינה, התעלמותו ארוכת השנים מעמדותיהם של גורמי ביטחון וחוץ בסוגיות רגישות, מדיניות  הצנע  הכלכלית החריפה ופועלו לחיסול שלטון החוק", לא החלו בהפיכה המשטרית בסוף 2022 – אלא שנים רבות לפני כן.

אם במלחמת עזה ובנתניהו עסקינן, מומלץ לקרוא את הספר "הצנזורה החדשה" מאת ד"ר איילה פנייבסקי, שיצא לאור בהוצאת רדיקל. הספר עוסק במנגנונים שבהם משתמש שלטון הימין הקיצוני כדי לפגוע בעיתונאים ובמקצוע העיתונות, וכן בהחלטות שקטות של אלגוריתמים המעצבים את השיח הציבורי. פנייבסקי, חוקרת התקשורת הפוליטית, מנתחת כיצד חופש העיתונות נפגע כיום לא רק במחיקות דרמטיות, אלא באמצעות דיסאינפורמציה, תעמולה והחלטות אלגוריתמיות שקטות הקובעות אלו תכנים נחשפים לציבור. היא בוחנת כמו-כן את תופעת הצנזורה העצמית וההתקרנפות הרווחת בתקשורת הממסדית הישראלית.

"אויב העם" (הוצאת עצמית) של העיתונאי החרדי ישראל פריי חושף את קורותיו של כתב עצמאי המתמודד עם "הצנזורה החדשה" (לאו דווקא בספר – אלה במציאות המתוארת בספר). פריי מתאר את המסע המטלטל שעבר בשנים האחרונות ואת המחירים הקשים ששילם בעקבות התבטאויותיו הפומביות. הספר נפתח בנובמבר 2023, לאחר שפריי אמר קדיש לזכר הנרצחים הישראלים וגם לזכר הקורבנות הפלסטינים בעזה. בעקבות האירוע, סרטון שנערך והופץ ברשתות הוביל למחאות קשות של אנשי ימין מתחת לביתו בבני ברק ולפיטוריו מערוץ "דמוקרט טי.וי.". כן, הוא פוטר מערוץ מידע אלטרנטיבי הנושא את השם "דמוקרט"!.

עוד מתאר פריי את המעבר לדירות מסתור וההתמודדות היומיומית עם איומי רצח  ועד לתא המעצר באבו כביר תחת הסיווג "אסיר ביטחוני"; מהפסגות של הפריים-טיים ועד לרגע שבו עמד חסר כל מול קופאית הסופר כשבידו מנה חמה שאין לו דרך לשלם עליה.

במה חלינו ומה הם אוכלים בכלא

בחודשים האחרונים פורסם ספר יוצא דופן: "יושבים אוכלים – על בישול ומשמעות מאחורי הסורגים" (הוצאת לאנצ'בוקס) מאת ד"ר רמי אדוט ופרופ' נדב דוידוביץ'.  זו לא בדיוק גרסה מודפסת של התוכניות "מאסטר שף" (קשת 12), "משחקי השף" (רשת 13), "בואו לאכול איתי" (כאן 11), "שום, פלפל ושמן זית" (כאן 11) או "פשוט לבשל עם אבי ביטון" (רשת 13). אגב, ריבוי תוכניות האוכל בטלוויזיה, בלי לשכוח את "ערוץ האוכל" בכבלים, גדל ככל שהרעב ברצועת עזה מעמיק וזה לא רק חומר למחשבה (ר' שני הספרים הראשונים ברשימה). הספר אינו מסתפק בתיאור המציאות המורכבת של אוכל בכלא, אלא מעמיק ומנתח את המשמעויות הסמליות והחברתיות הטמונות בו – יחסי הכוח, מאבקי הזהות, הכמיהה לחופש וההיאחזות בשפיות, בזהות האישית ובקשר למסורת ולבית. הספר אינו רק מחקר אקדמי. הוא כולל מתכוני אסירים ומתכונים בהשראתם מאת השף איל לביא.

"הפוליטי בזמן הקורונה – יומן אישי" שכתבה חדוה ישכר בשנים 2020 ו-2021 ושפורסם ברסלינג מתעד את התפשטות המגפה העולמית בארץ מנקודת מבט אישית-חווייתית. התיעוד מלווה בניתוח ביקורתי של המהלכים האנטי-דמוקרטיים שממשלת הימין נקטה כאופן ההתמודדות עם משבר הקורונה בין סבב בחירות אחד למשנהו. בכתיבה מהודקת ובהירה, עם קורטוב של אירוניה עצמית, המחברת מתארת את הווי החיים שנרקם תחת צווי חירום בתנאי סגר, בידוד, מעקב אחר אזרחים, הגבלת תנועה ומשבר כלכלי; את ביטויי הסולידריות שחיברו בני אדם בישראל ובעולם באמצעות המדיה הדיגיטלית, ואת ניצני תנועת המחאה ההמונית נגד ההפיכה המשטרית של שלטון הימין.

ישכר עוסקת בכתיבתה בתיעוד פרקים בהיסטוריה הלא רשמית של המדינה, תוך התמקדות בהיבטים הפוליטיים והחברתיים במבט פמיניסטי. ספריה הקודמים אף הם מומלצים: "אחיות לשלום – קולות בשמאל הפמיניסטי" (2003) ו"לעומתיות – רישומים מתרבות הנגד של השמאל הפמיניסטי בישראל" (2009), ראו אור בהוצאת רסלינג. ספרה "צומת יולי 1985 – הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק" (2016), פורסם בהוצאת פרדס.

שירה: ברכט משם, קלינסקי מכאן

מבין כמה ספרי שירים מעולים שפורסמו בחודשים האחרונים, בחרנו בשניים. בציון 70 שנה למותו של הסופר הגרמני המהפכני והאנטי-נאצי ברטולד ברכט, פרסמה הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים לאחרונה מבחר שירים פרי-עטו, "אל ילדי המחר", בתרגומו  של שמעון זנדבנק. האוסף כולל כ-90 שירים, בהם מהשירים האנטי-מלחמתיים שכתב ערב מלחמת עולם השנייה ובמהלכה. ראוי לציון ספר השירה הדו-לשוני (עברית-ערבית) החדש של איתן קלינסקי – "תאומים ילדה אותנו הארץ" שפורסם בהוצאת הספרים מטען. הספר נכתב בהשראת שיריה של ענקית השירה הישראלית, חיה קדמון, חברת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהלכה מאתנו בטרם עת ב-1960.

על מזרחים, נשים ודרוזים

ספרה של יפעת מואס "המזרחי החדש: דינמיקה של מחאה" (הוצאת רסלינג) מנתח את עלייתו של גל המחאה של מזרחים בני הדור השלישי בישראל.  בין השנים 2011–2020 הצליחו פעילים אלה להחזיר לשיח הציבורי סוגיות הקשורות בקונפליקט המעמדי-עדתי – תחילה בזירה האקטיביסטית התל-אביבית שבה פעלו, ובהמשך גם בשיח הישראלי הרחב. פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, הדרת יוצרים מזרחים ממוקדי התרבות הממסדית, והשימוש במונחים כמו "ערסים" ו"פרחות" – אלה הם רק חלק מהנושאים שהפעילים המזרחים העלו מחדש ללב הדיון הציבורי.

בהתבסס על עשור של ראיונות ועבודת שדה, עוסק הספר בשאלה מי בוחר באקטיביזם בכלל, ובאופן ממוקד יותר – מדוע בני הדור השלישי, שלכאורה "כבר נטמעו" בחברה הישראלית ואינם חווים אותן מצוקות שחוו המהגרים מהארצות הערביות בשנות ה-50 וה-60 , בחרו לחזור ולעסוק במה שממסד מכנה "השד העדתי".

הספר "הדרוזים: בין שותפות להדרה" מאת פרופ' אמל ג'מאל (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) בוחן את מערכת היחסים המורכבת בין בני העדה הערבית-דרוזית לבין הממסד ישראלי מקום המדינה ועד ימינו. לדברי ג'מאל, מאז קום המדינה מתבססת מערכת היחסים בין הדרוזים בישראל לבין החברה היהודית על אסטרטגיה תועלתנית, המתעדפת את הזהות העדתית הדרוזית הצרה על פני מרכיבים לאומיים. בתמורה לשירות צבאי, הובטח לעדה שוויון זכויות, כאמור במגילת העצמאות. גישה פרגמטית זו עיצבה לכאורה "אחווה יהודית־דרוזית", שהצמיחה מנהיגוּת ואליטות דרוזיות חדשות המזוהות עם הפרויקט הציוני.

מה שתואר כ"המעמד המועדף של הדרוזים", כמי שהם "בבחינת מוגנים", תרם ללכידות תרבותית ודתית, למרות הקרעים וחילוקי הדעות הפוליטיים בקרבם. אך חקיקת "חוק יסוד – הלאום" בידי ממשלת הימין ב־2018 הייתה הפרה מהותית ומעשית של מעמדם, שמידרה אותם במופגן וקבעה שהם אזרחים "מדרגה שניה". אך לפני שנתיים, בעקבות הפרעות שחוללו כוחות המשטר החדש בסוריה בדרוזים, נענתה ישראל לבקשת מנהיגי העדה להגן על אחיהם שם. ג'מאל סבור שכך נוצר מצב "שהרגיע לפי שעה את התביעה למימוש הבטחת השוויון". המציאות היא שחרף ההבטחה ההיסטורית לשוויון, הדירוג הסוציו־אקונומי של היישובים הדרוזיים בישראל נמוך מאוד, ולכך השלכות מרחיקות לכת על מרקם היחסים שלהם עם המדינה.

האסופה "ארגז כלים פמיניסטי בעולם משתנה" (הקיבוץ המאוחד – מכון ון ליר), שערכו מירי רוזמרין ורחל לוי הרץ, מציעה לבחון מחדש את הכלים התיאורטיים, המתודולוגיים והפוליטיים שעוצבו לאורך השנים במסורות פמיניסטיות שונות, ולשאול אלה מהם עודם רלוונטיים, אילו מהם נשחקו, ומה נדרש כדי להמשיך לפעול למען חירות, שוויון וצדק מגדרי במציאות משתנה.

מאמרי הספר נכתבו בידי חוקרות הפועלות בשדה האקדמי והאקטיביסטי גם יחד. כל אחת מהן מציעה מבט ייחודי על אתגר פמיניסטי עכשווי. עם הנושאים הנבחנים בספר נמנים משבר התיאוריה הביקורתית ותנאיי הידע שבהם היא פועלת; התעצמות הפופוליזם השמרני והשלכותיה על פוליטיקה של מגדר; שחיקת הישגים משפטיים, מוסדיים וחברתיים; שאלות של מעמד, עוני ועבודת פריון; והאופן שבו רגשות כגון פגיעוּת,  תקווה  או  תסכול  נעשים  משאבים  לשינוי חברתי  ופוליטי. מתוך שלל הקולות בספר מתגבשת תמונה חדה של רגע היסטורי מורכב, שמצד אחד מאיים על פרויקט השחרור הפמיניסטי ומצד אחר פותח אפשרויות חדשות לחשיבה, לדמיון פוליטי ולכינון של סולידריות.

מצפוריה לציפורי

לספרי הוצאת מכתוב שמור מקום של כבוד בסקירות הספרים החצי-שנתיות של "זו הדרך". הפעם ממליצה המערכת לקרוא את הספר "שני כרטיסים לצַפוּריה" של סלים אלבֵּיכּ. הספר ראה אור בתרגומה של גלי עגנון וברוח פרויקט מכתוב, עבר עריכה משותפת של מונא אבּו בּכּר ודפנה רוזנבליט. אחרית דבר כתב איאד ברגותי.  אלביכ מתאר את קורותיו של יוסף בן השלושים, הנושא על גבו פליטות בת שבעים שנה. סביו גורשו בנכבה ב-1948 מהכפר צַפוּריה שבגליל, הוריו נולדו במחנה הפליטים אַלְיַרְמוכּ בסוריה, והוא עצמו נולד בדובאי.

 המלחמה בסוריה הבריחה אותו שוב, הפעם לאירופה. הוא חי לבדו בעיר טולוז הצרפתית ומשקיע את כל מרצו בניסיון להסתגל לתרבות המקומית: לשפה, לקודים התרבותיים, לאוכל, לשם החדש שנתנו לו פקידי ההגירה. יוסף מצליח להתקיים, אך מנותק מהקשר, חסר קהילה או זהות להיאחז בה. שואף לקבל דרכון צרפתי שיאפשר לו להגיע לאדמת אבותיו, בה החלה שרשרת העקירות של משפחתו." שני כרטיסים לצַפוּריה" מביא קול ערבי-פלסטיני צעיר המתאר את הדור השלישי של הפליטות, את הפליטים שהתפזרו בעולם והם עדים בודדים התרים אחר זיכרון של הנכבה שיעניק להם משמעות, זיקה ואפשרות למולדת.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/144505/