נתחיל מהסוף, אם המשא והמתן המתמשך בין נתניהו להרצוג יתממש, יהפוך בנו של הנשיא השישי ושגריר ישראל באו"ם לשר החוץ. השמשתו בתפקיד זה עלולה להיות אסון לכל מי שחפץ בשלום ובפתרון שתי המדינות. שום ממשלה בראשות נתניהו ובהשתתפות הבית היהודי לא תקדם הסדר מדיני, או תעצור את התפשטות ההתנחלויות. הרצוג בתפקיד שר החוץ, שיתרכז במאבק בחרם, עשוי להיות אפקטיבי בעניין אחד: בהפחתת הלחץ הבינלאומי שמתחיל בעצלתיים להכביד על נתניהו – דוגמת היוזמה הצרפתית או ההכרה במדינה פלסטינית בפרלמנטים השונים באירופה.
באנר של המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה
הרצוג, המקפיד כמו רעו יאיר לפיד לגרור ימינה עוד ועוד בחודשים האחרונים, כבר הודיע שמבחינתו פתרון שתי המדינות לא נמצא על השולחן, לפחות לא בעתיד הקרוב. על כן, מבחינת הרצוג אין בעיה לשרת את הימין המתנחלי במלחמה הרואית בבי.די.אס האימתני, בעוד שהפלסטינים נמקים תחת מגפו של הצבא הישראלי. לפי הרצוג והקונצנזוס הישראלי, אפשר להיאבק בלחץ הבינלאומי בזירתו שלו, האנטישמית לדבריהם, מבלי להידרש לשאלות עצמן, ובראש ובראשונה לשאלה הפלסטינית.
בינתיים, נתקל הרצוג בהתנגדות גם מתוך מפלגתו. במוצאי שבת נערכה מחוץ לביתו של הרצוג בתל אביב הפגנה של המשמרת הצעירה במפלגת העבודה, הסמן השמאלי במפלגה, תחת הסיסמה הראויה: "אל ביבי לא מצטרפים, את ביבי מחליפים". חברי הכנסת מהמחנה הציוני – סתיו שפיר, אראל מרגלית ואחרים, אחרי שראו לאן נושבת הרוח במפלגתם, התייצבו נגד הכניסה לקואליציה. ציפי לבני, שותפתו הבכירה של הרצוג, הבהירה שלה ולתנועתה אין מקום בממשלה – כנראה שמטעויות עבר לומדים. שלי יחימוביץ', יריבתו המרכזית של הרצוג בשורות המפלגה, מתנגדת לכניסה "בתנאים הללו", אך לא מסרבת עקרונית לשבת עם נתניהו הניאו ליברל.
הרצוג, המדורבן להיכנס לממשלה בידי איתן ברושי ודומיו ממעוזי השטח הוותיקים והימניים של המפלגה בקיבוצים, במושבים, ברשויות המקומיות ובהסתדרות – הוא בר מינן פוליטי. אם בסופו של דבר, למרות זחילתו, מפלגת העבודה לא תיכנס לממשלה, הוא יצטייר כמנהיג חסר מנדט ופתטי, התוקף את נתניהו על במת הכנסת בעוד שכולם יודעים שאין לו שום התנגדות להצטופף איתו ליד שולחן הממשלה. אם הוא ייכנס, זו תהיה עוד חוליה במסע ההתמוטטות של מפלגת העבודה, שבאמת לא מפספסת הזדמנות לפספס הזדמנות. יאיר לפיד יהיה מרוצה.
ח"כ אורן חזן הוולגרי מהליכוד, שיש לו חשבון פרטי עם נתניהו פינטז גבורה משלו: "אני חושב שאם תהיה ממשלת אחדות, מי שיהיה יו"ר האופוזיציה זה איימן עודה. הערבי בעל מתק השפתיים יישב עם ראש הממשלה ויקבל דיווחים על נושאים מדיניים וביטחוניים. זה לא נתפס. לו יכולתי לעצור את ממשלת האחדות, הייתי עושה זאת" – אמר לויינט (12.5). על אורן חזן אין מה לסמוך. אך עם הרצוג כפות לנתניהו, לפחות האופוזיציה תזכה במנהיגות אמיתית.
התנאים של הרצוג לזחילה לממשלה
ביום שישי האחרון פרסם הרצוג בפייסבוק את רשימת תנאיו לכניסה לממשלת השירות להון ולמתנחלים (ר' תמונה). כעבור שעה הוא הוריד את הפוסט, כנראה מפחד להתחייב. אך הרשימה תחת הכותרת "אין ידיים על ההגה – אין ממשלת אחדות" מספרת הרבה.
הדרישות בנושאים הכלכליים הן סיסמאות ריקות ולא מדידות: הרי אין הבדל בין הבטחתו של הרצוג 'להילחם ביוקר המחיה' לבין הבטחותיהם של כל שרי האוצר הקודמים. מה גם שתיק האוצר לא נמצא על השולחן.
"קבלת סמכויות לעצירת החרם הבינלאומי" הוא הסעיף שהרצוג הדגיש במרבית התבטאויותיו לאחרונה. הבטחה זו מזכירה במקצת את תירוצו החלול של מופז לחבור בשעתו לנתניהו – שוויון בנטל. ברור שמנקודת המבט של הרצוג סמכויות אלו פירושן אינו סיום הכיבוש, אלא שפע סיורים וראיונות בעולם בניסיון לשכנע את הקהילייה הבינלאומית שאין כיבוש, שכולם אנטישמיים, אה, ושצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.
אשר ל"ביטול החקיקה הגזענית ושמירה על ביהמ"ש העליון": הרצוג הסכים כבר להיכנס לקואליציה עם הבית היהודי, ולפי כל ההערכות על תיק המשפטים בנט לא יוותר. על כן, ראשות ועדת שרים לענייני חקיקה, וראשות הוועדה למינוי שופטים, שבידי שרת המשפטים, יישארו בידי איילת שקד. חקיקה גזענית היא עקרון יסוד בממשלה הזו ופועל יוצא של הרכבה – ושקד היא רק אחת מיני רבים.
"פתיחת משא ומתן עם מדינות האזור ויישום תוכנית ההפרדה מהפלסטינים" – זה הסעיף המעניין ביותר. שימו לב שלא מדובר במו"מ עם הפלסטינים, שמבחינת הרצוג אינם פרטנר לשלום, אלא בדומה לנתניהו, העמקת הקשרים עם סעודיה ו"הציר המתון" כדי להיפטר מהבעיה הפלסטינית – ו"תכנית הפרדה" היא הרי סוג של נסיגה חד צדדית.
נמרוד פלשנברג
