הניסיון ההיסטורי מוכיח, כי תנועות שמאל עשויות אמנם לזכות בבחירות ולהרכיב ממשלות, אולם אין פירוש הדבר כי הן מחזיקות לבדן בהגה השלטון. זו בעיה עמה מתמודדת מפלגת "סיריזה" ביוון, ותצטרך להתמודד מפלגת "פודמוס" הספרדית (אם תזכה בבחירות שיתקיימו בשלהי 2015). בעבר, עמדה בעיה זו לפתחם של הוגו צ'אבס בוונצואלה (שנבחר ב-1998), של אבו מוראלס בבוליביה (2005), של רפאל קוראה באקוודור (2006), וגם לפתחו של סלבדור איינדה בצ'ילה (1970).

הפגנה של אמהות כיכר מאי במרכז בואנוס איירס: "לא לתשלום החוב החיצון" (צילום: אמהות כיכר מאי)

כאשר תנועת שמאל זוכה בבחירות המתקיימות תחת הקפיטליזם, השליטה הכלכלית – בעלות על החברות התעשייתיות והפיננסיות, שליטה בכלי התקשורת וכו' – נשארת בידי מעמד בעלי ההון, אשר ממשיך להחזיק בידיו גם את השליטה במנגנון המדינה. ביוון ובספרד – כמו גם באקוודור, בבוליביה, בוונצואלה ובצ'ילה – ממשלה הנחושה להגשים תמורות מבניות נקלעת באופן בלתי נמנע לעימות עם החוגים השולטים בכלכלה.

המהפכה הצרפתית

בשנת 1789, לאחר שתפסה הבורגנות את השלטון המדיני בצרפת, כבר היה בידה השלטון הכלכלי. עוד בטרם אחזו בהגה השלטון, כבר היו בעלי ההון המלווים העיקריים למלך צרפת, וכן החזיקו במנופי הכלכלה (בנקאות, מסחר, ייצור, וכן שליטה מסוימת בחלק מהאדמות). עם הגעתה לשלטון, סילקה הבורגנות ממנגנון המדינה את נציגי המעמדות השליטים הקודמים (האצולה והכמורה). המדינה הפכה מכונה משומנת היטב בשירות הצבר ההון והרווחים.

בשונה מהבורגנות, אין בידי המוני העם אפשרות לתפוס בידם את השלטון הכלכלי, בטרם ירכיבו ממשלה. הניסיון של הבורגנות הצרפתית – לא יחזור על עצמו. רק באמצעות השלטון המדיני (קרי, הממשלה) ביכולתו של העם לשנות את המבנה הכלכלי ולהתחיל בבניית טיפוס חדש של מדינה, כזו הנשענת על ניהול-עצמי בידי העם עצמו במקומות העבודה ובזירה הציבורית.

כדי שניתן יהיה להנהיג תמורות מתקדמות אמיתיות, הכרחי לקיים קשר דו-סטרי מתמיד בין הממשלה השמאלית לבין המוני העם. ואילו על כתפי האחרונים מוטלת המשימה של בניית רשת של התארגנויות מלמטה-למעלה, לשם ביקורת ושליטה עממיים. הלחץ העממי הכרחי כדי שהממשלה תתמיד בשינויים מן היסוד. ההתארגנות העממית נחוצה להגנת ממשלת השמאל מפני השליטים הישנים ונציגיהם, מבית ומחוץ.

ונצואלה, בוליביה, אקוודור

מספר ממשלות שמאל באמריקה הלטינית נכנסו בשנים האחרונות לעימות גלוי עם מעמד בעלי ההון (ונצואלה בשנים 2003-2002 ובוליביה בשנים 2008-2006). אולם הן טרם ערכו שינוי מהפכני ומכריע במשטר הכלכלי. ארצות אלה נותרו קפיטליסטיות במובהק. זאת, חרף השינויים המתקדמים והדמוקרטיים שהוגשמו בהן.

כלי התקשורת המערביים מתמידים בהתעלמותם מהעמקת הדמוקרטיה בארצות אלה, וממשיכים לנסות להשמיץ ולצבוע את ראשיהן בצבעים רודניים. אולם הניסיון של ונצואלה, בוליביה ואקוודור – שאימצו כולן חוקות דמוקרטיות חדשות בתקופת שלטון השמאל – הוא ניסיון חשוב שיש ללמוד ממנו. במיוחד מאלף להשוות את הדמוקרטיזציה של חברות אלה אל מול חולשת המנגנונים הדמוקרטיים באיחוד האירופי, המקשים על העמים באירופה להשפיע על ההסכמים וההחלטות שנקבעים מעל ראשיהם.

בחזרה לסיריזה ולפודמוס

חתירה כנה של הממשלה הנוכחית ביוון (ובתקווה שגם הממשלה הבאה של ספרד) לשים סוף למדיניות הצנע וההפרטות, תכניס אותן לעימות מידי עם כוחות שמרניים רבי עוצמה, ברמה הלאומית והאירופית כאחת. די לראות כמה עזה הייתה ההתנגדות לסיריזה ולפודמוס, וזאת עוד בטרם התחילו להוציא לפועל את המדיניות עליה הכריזו.

האמונה כי ניתן יהיה לשכנע את המוסדות האירופיים ואת ראשי קבוצות ההון הפיננסי והתעשייתי לנטוש את הדרך הניאו-ליברלית – היא אשליה בלבד. דוגמא למבוי הסתום אליו מובילה דרך זו, הם נשיא צרפת פרנסואה הולנד וראש ממשלת איטליה מתאו רנצי. השניים אומנם הציעו בזהירות להקהות את חודן של גזירות הצנע, אולם בה בעת – מאמצים בארצותיהם את המודל הגרמני של פירוק העבודה המאורגנת וביטול ההישגים שהשיגו השכירים.

גורם נוסף שיש להביא בחשבון הוא שבוליביה, ונצואלה ואקוודור עשירות במשאבי טבע, שמחיריהם עלו בשוק הבינלאומי בעשור האחרון. הרווחים הגדולים מניצול משאבי טבע אלה מימנו תכניות חברתיות בהיקף נרחב: קידום השקעה ממלכתית בתשתיות, העלאת השכר והגדלת הצריכה בקרב מעמד העובדים. לא רק שתנאי המחייה בארצות אלה השתפרו, אלא שאפילו הרווחים של בעלי ההון המקומיים לא נפגעו (במגזר הפיננסי, למשל, היה אפילו גידול ברווחים!). אולם זה נתיב התפתחות שאינו אפשרי ביוון ובספרד, המצויות בפריפריה של האיחוד האירופי והכורעות תחת נטל בלתי-נסבל של חוב.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שבאירופה אין דרך קלה להגשים תכנית חברתית וכלכלית, אשר תשים סוף לצנע ולהפרטה. על ממשלות השמאל להפנות עורף למלווים, למוסדות האירופיים ולקרן המטבע הבינלאומית, בטרם יוכלו לעמוד בהבטחותיהן ערב הבחירות. עליהן לסרב לשלם חלק משמעותי מהחוב, וזאת נוסף להפסקת ההפרטה ולהשבת הזכויות החברתיות שבוטלו בעבר.

קשה לראות כיצד תוכל ממשלת שמאל להימנע מהלאמת הבנקים, מהגבלת תנועת ההון, ומהטלת מיסי חירום על העשירים ביותר. ממשלת שמאל תידרש גם לסרב לקחת הלוואות ממוסדות פיננסיים בינלאומיים, אם אלה יהיו מותנות בהמשך ההפרטה והקיצוצים.

אריק טוסאן

אריק טוסאן כיהן כיועץ כלכלי למספר מדינות באפריקה ובאמריקה הלטינית. המאמר פורסם במקור באתר הוועד לביטול החוב של העולם השלישי, שטוסאן מכהן כדוברו, והוא מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" .